יותר מעדרי הפרשים, הקרבות העצומים והתמונות הבלתי נשכחות שידע אקירה קוראסאווה להנציח תחת שרביט הבימוי האבסולוטי שלו, ראוי מערך יצירתו של הבמאי האגדי להצדעה בזכות היכולת לתפוס את הרוח האנושית בקצותיה (וכל זאת מסוכם היטב בסרטו הגדול האחרון, "חלומות"), זאת ללא סטייה דרמטית מהקווים השמרניים המאפיינים עד היום את הבמאי היפני. אודה ואתוודה מינימליזם משחקי מהזן (תרתי משמע) היפני הטיפוסי, כזה המחליף בכי על מות ארוסה בעווית קצרה באיזור העין בפניו של שחקן יפני קפוץ, תמיד היוותה בעיה עבורי: כשזה לא היה מושלם, קשה היה להזדהות. קוראסאווה, כאמור, היה אחד היחידים שהצליח באמת לרגש ולתעד תהפוכות נפש ובמקביל לשלוט בטכניקה המינימליסטית הטיפוסית.
ולרגל מה הפולמוס על במאי מנוח? סיבה למסיבה: סרטי שני החליטו להביא את "אחרי הגשם", סרט שנעשה על פי תסריט של קוראסאווה (שכתב אותו על פי רומן של שאגורו יאממוטו) בידי אחד מתלמידיו האדוקים, עוזר הבמאי האישי שלו, טקאשי קויזומי. לכאורה, אין מתאים יותר מתלמיד להשלים מלאכתו של רבו. מצד שני, הנסיון להיכנס בסרט משמעותי ראשון לנעליים כה רחבות, עשוי להפוך בקלות לאסון רציני. התוצאה הפעם - בוודאי הרגשתם לפי ההתייחסות המפויסת (הרי אם היה זה אסון, היינו כולנו שואלים באיזו חוצפה הוא מעז) - סרט מצוין ובעיקר שיעור בצניעות וענווה.
במקום לנסות לצאת ולשחזר את אותן סגולות מופשטות של אביו הרוחני, ידע קויזומי להתרכז בעיקר: בימוי האגדה העתיקה הזו, על סמוראי מוכשר וטוב לב ואשתו, המתקשים למצוא מקום במערכת החיים הנוקשה של יפן העתיקה. קויזומי משכיל להתוות את סיפור האגדה, כשהוא מרוכז לחלוטין בקוויה העלילתיים ובמוסר ההשכל הפשוט. בצניעות טבעית, נדירה למקרים בהם עוזר במאי נוטל שרביט ומרגיש צורך עז להפגין יכולתו, ואולי דווקא אופיינית לגילו - 57 - אין הוא מעז לפזול לרגע לעבר הרבדים ה"עילאיים" של הסיפור.
בצילום מרגיע, כמה סצנות קרב מרהיבות ולא טרחניות, וכמה אתנחתות קומיות, נוצר כאן סרט חכם, אמיתי ובעיקר מרגיע כפרוזאק בהזרקה תוך-ורידית. החפצים יכולים לחטט ולמצוא רבדים רבים - על יחסים בין גברים ונשים, על ההקבלה בין מקצועות הסמוראי והזונה, על גאווה, פחד ומוות. הפעם אני אומר - עזבו את זה בצד.
קוראסאווה נחשב ביץ'?
10.5.2001 / 14:48