ניק, יש לך טלפון מתל-אביב

נניח ויש לך הרבה מאוד שירים. המון. חצי מהם בלדות, והחצי השני קטעי רוק-אנ'-רול נותנים בראש (על אף שמאחוריהם מסתתרת מקהלת גוספל). מה תעשה? האם תיקח את השירים הטובים ביותר ותרכיב מהם אלבום אחד מגוון וטוב, או תתפתה להוציא אותם כשני אלבומים מלאים ושונים ברוחם? ניק קייב בחר בדרך השנייה. ולכן, באלבום הראשון, "Abattoir Blues" ניתן למצוא כמה קטעי רוק-אנ'-רול משובחים, בלוזיים ברובם ועם מקהלת גוספל כליווי, ובאלבום שני, "The Lyre of Orpheus" ניתן למצוא לא מעט בלדות יפות.

לצד כל אותם קטעים יפים ישנם גם כאלו שבהם קייב עבד כסוכן לא אפקטיבי בשירות ארגון הדיכאון העולמי. תראו, זה נורא יפה שאמן מבקש לנצל את זמנו עד תום ויוצא כל בוקר לעבודה במפעל הביתי לייצור שירים ושירה, אבל זה לא מבטל את הצורך בסלקטיביות. הטקסטים של קייב תמיד נפלאים, וגם מבחינה מוזיקלית יש לו עדיין מה לומר, אבל היה ניתן, וצריך היה, לאחד את שני האלבומים הללו לאלבום אחד מצוין שהיה מונע מאתנו את העונג שבלחיצה על כפתור הנקסט. בעוד זמן קצר, כשלכל אחד יהיה מכשיר iPod צמוד, נוכל להתגונן ביתר קלות מטעויות כאלו של שיקול דעת. הקידמה. כן, כן, הקידמה.

ניק קייב אנד דה באד סידס, "Abattoir Blues / The Lyre of Orpheus" (הליקון)

הלו, כן. אפשר להזמין בבקשה 8 אר-אנ'-בי, 4 אורקסטרה סינמטית, 1 אלקטרו, 12 גליצ' ומעט IDM בבקשה? תודה. מה, זה יגיע אחרי שנה? אבל זה אפילו באותו אזור חיוג. טוב... נחכה. שמונה חודשים עברו מאז שיצא בעולם, וסוף סוף מגיע אלינו בהפצה מסודרת האלבום השני של טלפון תל-אביב – הודות לחוזה הפצה שנחתם, מוטב מאוחר מאשר לעולם לא, בין MCI ללייבל האמריקאי Hefty. ביקורות מהללות בעיתונים כבר נכתבו אודותיו כשיצא בתאריך הרשמי שלו, בתחילת השנה. זוכרים? היה כתוב שם שהוא מתוחכם, מעניין, ועושה מצב רוח טוב, לא היה כתוב שם שלפעמים הוא עשוי לשעמם. לא זוכרים? לא נורא. רק תדעו שהאלקטרוניקה בו מעוררת השראה, התכנותים גאוניים, הפופ גליצ'י ודביק, האר-אנ'-בי גלי'צי ומזיז, והאלקטרו מגניב. אולם השירה של דיימון אהרון לעיתים מעצבנת, והקטעים הסינמטיים עם האורקסטרה רגילים במובן השלילי של המילה. חלק ממנו יכול להרכיב את הפלייליסט בתחנת הרדיו המסחרית ביום שבו יפלו השמיים. שאר הקטעים בו לא יושמעו אפילו אם השמיים יפלו.

טלפון תל-אביב, "Map of What Is Effortless" (אם.סי.איי, Hefty)

עזבו אתכם מהכל. רוצים לדעת מי הלהקה החדשה (הכמעט) הכי טובה כרגע בבריטניה? תרשמו: בלוק פארטי. מה תקבלו? פוסט פאנק, פרנץ פרדיננד, הקיור, בלר, DFA - ממכר כמו הרואין, ישר לרגליים ולא עוזב את הלשון. תקבלו להקת ארט-רוק בין גזעית (הסולן שחור) בעלת מודעות חברתית ומודעות גדולה לא פחות לרחבות הריקודים. ובצורה יותר עניינית: תקבלו את שני הסינגלים הראשונים שלהם בדרך לאלבום הבכורה, פלוס ארבעה בי-סיידים, ששווים ביחד EP. שווה? שני הסינגלים שמופיעים כאן, כמו גם השניים שלא מופיעים כאן ויצאו מאוחר יותר, גדולים מהחיים. השאר? אם ניתן לבחון את טיבה של להקה לפי איכות הבי סיידים שלה, ובכן, אתם כבר יודעים מה דעתי.

בלוק פארטי, "Bloc Party EP" (יבוא, Dik Mach)

קראתם על כך שהפרוייקט שג'סטין הוקינגס מהדארקנס מקים עם האר-מאר סופרסטאר הוא התשובה הבריטית לוולווט ריבולבר? תשכחו מזה. התשובה האמיתית מגיעה מברייטון, ומסופרגרופ שמכיל את שני האחים ווייט מאלקטריק סופט פרייד וחברים מבריטיש סי פאואר וטנדרפוט. זה כמו הפיקסיז רק על סמים יותר טובים.

ברייקס, "I Can't Stand To Stand Beside You" (סינגל – Tugboat)