שישים שניות על "תוכנית הלילה" עם אסף הראל: 1. הדבר הכי מבטיח בתוכנית, נכון לעכשיו, הוא הפרומו לסדרה "אהבה זה כואב", שמשודר בהפסקת הפרסומות (הקהל מתפקע). 2. כשאלון אבוטבול אמר בראיון "זה לא הולך לשום מקום" ... הוא התכוון לתוכנית הלילה (סטאגאדיש!). 3. כשהראל שאל "למה אנחנו צריכים להישאר עם התמונות האלה בראש?", הקהל חשב "ומה אנחנו עשינו רע?" (סטאגאדם! יוצאים להפסקת פרסומות).
לא מצחיק? וואלה, גם התוכנית של אסף הראל לא. דווקא 60 השניות על הקולנוע הישראלי היו נקודת אור - לפחות 35 מהן היו משעשעות. נקודת חושך, שלא לומר חור שחור, הייתה הבדיחה על הכושר הגופני של מני לוי, שלא הייתה עוברת אפילו (!) את רף הביקורת של דודו טופז. ואגב, ירידות על אנשים מפורסמים (יובל כספין, גל אוחובסקי) עובדות יותר טוב במדינה פחות קטנה משלנו, וכשיש להן הצדקה: הצוות של הראל ודאי אמר לעצמו "אבל גם ג'יי לנו יורד על בוש, וקונאן יורד על קובי ברייאנט", אלא שבניגוד לפשעיהם של אוחובסקי וכספין (הראשון הומואיות והשני הומואיות, בהתאמה), בוש הצעיד את מדינתו למלחמה מיותרת בעיראק, ובראיינט הואשם באונס. מצאו את ההבדלים. תוכלו לעשות זאת בזמן הבדיחה השנונה (not) "פרומו לתוכנית ריאליטי בכיכובה של חבורת מכרסמים" (ביקורת תרבות נוקבת על פרויקט Y?). לא ברור מדוע מערכת התוכנית, שהיה לה כחודש לפחות בין יצירת הפיילוט לבין שידור התוכנית הראשונה, חודש אותו ניתן היה לנצל לשיפור, התעקשה לסחוב איתה את האייטם העלוב הזה מהפיילוט אל השידור הראשון. גם האייטמים עם בייגה, מרוץ הסוסים ושרון, בהם הושתלו פסנתר נופל, חור שנפער באדמה ונזלת ירקרקה בהתאמה, היו יכולים בשקט להישאר בפיילוט, וכולנו היינו מרוויחים מכך (ושוב "למה אנחנו צריכים להישאר עם התמונות האלה בראש?" שאל המנחה וידע מה הוא אומר).
מיקרו קוסמוס
נקודת אור שנייה היתה הראיון עם אלון אבוטבול. הוא לא היה מבריק, אך בהחלט היה נעים, וסיפק משפט מחץ אחד: "הילדים שלי לא יישנו על מיטות גנובות" (לוגיקה ישראלית בעד החזרת מיטות לאיקאה, לאחר שקופאית הרשת שכחה לחייב את משפחת אבוטבול בגין המיטות). הראיון עם אילנה ברקוביץ' היה מיותר, ורעיון ה"דקה במיקרו" היה מבדר בצורה דבילית טהורה (כלומר חיובי מאוד), אבל דקה היא ה-מון זמן מסך, קצת יותר מדי.
נכון לעכשיו שני דברים מפריעים לתוכנית להצליח, ההגשה האיומה של הראל (כה רחוקה, למשל, מההגשה החיננית של גידי גוב), שפשוט לא יודע להגיש מונולוג (אחר כך הוא קצת פחות נורא), והפער בינה לבין הוריה בניכר (קונאן, לנו, והגדול מכולם לטרמן). מה הרי גורם לנו לצפות בתוכניות האלה: הכריזמה של המגישים (לנו האבהי והנינוח, לטרמן המגלומן המטורף), המונולוג השנון עד קורע, והכוכבים. כוכבים אין לנו, לא בסדר גודל הוליוודי, מה לעשות. נשארו המונולוג והמגיש. המונולוג יכול להשתפר, השאלה היא האם הראל יכול ללכת איתו עד הסוף (כמו קונאן בימים שעוד לא היה לו תקציב, ואנדי עוד היה הסייד-קיק, והאנשים שהגיעו אליהם היו על סף האנונימיות), האם הוא יצליח למצוא קול ייחודי ומבריק באמת. נכון לעכשיו אין לו קול כזה, ונדמה שדמותו כמגיש קרובה מדי לדמות שגילם ב" שוטטות" נעבעך מגושם שלא מרגיש נוח בעור של עצמו, אבל בטוח שמה שיש לו למכור לעולם הרבה יותר טוב מהסחורה האמיתית שהוא מציע.
אם התוכנית תשרוד, אנחנו מבטיחים לחזור ולצפות בה, כי ימי החסד מגיעים לה. אז נוכל לראות אם הראל וכותביו התפתחו והשתחררו. יש תחושה שיש אולי איזה פוטנציאל לדביליות משולחת רסן. עד אז, היא בהחלט ניתנת לצפייה, אבל השאלה היא בשביל מה.