חמרמרפי

משבצת השידורים החוזרים של "סיינפלד" בערוץ 10- פסוקו של יום של היאפים- מארחת לאחרונה את הסדרה (וכריות הכתפיים) "מרפי בראון". העובדות הבאות עשויות להישמע כחידה מתמטית אבל הן משמעותיות להבנת השוני בין שתי הסדרות, אז היידה, להתרכז: "מרפי" נולדה ב1988- שנתיים לפני "סיינפלד"- בתפר שבין דמדומי הרייגניזם לבין שחר עידן הבוש הראשון. הסדרה "סיינפלד" נולדה שלוש שנים לפני שהפציע קלינטון בחיינו, והפכה לוהטת במקביל לבחירתו של הנשיא המסקספן. בדי.אן.איי של כל אחת מהסדרות, אם כן, נטבע מטען גנטי שונה. מרפי נולדה לפרוטזה הרייגנית הריאקציונרית ואילו סיינפלד, ל-dude שלא לקח לריאות. במפתיע, שתי הסדרות הובאו למנוחות באותה שנה - השנה שבה העולם פישפש לביל במכנסיים.

שתי הסדרות שודרו במקביל, אך למעשה תפקדו כזרות ברכבת - למרות שב"סיינפלד" נרשמו לפחות שתי התייחסויות ל"מרפי": קרמר לוהק לתפקיד אחד ממזכיריה המתחלפים תדיר של מרפי, ואיליין כתבה למגירה תסריטים לסדרה "מרפי בראון". אבל ההומאז'ים של "סיינפלד" לסדרה שהעמיסה את כל הפרסים החשובים בקונטיינרים, הם לא יותר מקריצת "הנה אנחנו והנה הם - שני חלקים בתוך השלם". שתי הסדרות הציגו את שברו של החלום האמריקאי על משפחת בריידי כתרופת הקסם לכל צרה שהיא, על ידי הצגת משפחות אורבניות אלטרנטיביות (מגמה ניינטיזית מובהקת שהגיעה לשיאה עם הסיטקום "חברים" – 94'). אבל שעה ש"סיינפלד" התהדרה במוטו החתרני: סדרה על הלא כלום, "מרפי" השפריצה אג'נדות פוליטיות ליברליות ואף הכתיבה, לא אחת, סדר יום ציבורי חדש.

מרפי (קנדיס ברגן) היא שדרנית חדשות הארד-קור מוערכת, סוג של שלי יחימוביץ'\אילנה דיין (לפני שיפוצי הפריזורה). היא אישה בעולם גברי והיא לא מתנצלת על זה עם התחנחנויות. היא חכמה, חזקה, עצמאית, אמביציוזית, קצרת רוח - ובקיצור, אחלה גבר. אבל שלא כמו איליין, בת דמותה במידה שבה גם היא מתפקדת כ"אחת מהחבר'ה", למרפי יש גם צד סנטימנטלי. הפרסונה הציבורית שלה מחליפה מזכירים מדי פרק, אבל בבית היא נותנת לאלדין, הצבע, לצבוע חדר אחד במשך כמה עונות. ב-92' נוטש אותה בן זוגה, עיתונאי קרבות מסוקס, וברחמה מזכרת. מרפי מחליטה לשמור את הבייבי. מפתיע ככל שזה ישמע לנו כיום, והלא מדובר בארבע עשרה שנים בלבד, הצגת האם החד-הורית בשידורי הפריים טיים עוררה טייפון ציבורי, היסטרי והיסטורי. סגן הנשיא דאז, ואלוף העולם בשבץ-נא, דן קוויל, נשא נאום שנקרא לימים "נאום 'מרפי בראון'", ובו הוקיע את בחירתה של הדמות הפיקטיבית להקים תא משפחתי חד הורי, והאשים אותה, אגב כך, בדרדור המוסר האמריקני. מרפי, כמובן, לא נשארה חייבת, ובפרק כפול שנקרא "You Say Potatoe, I Say Potato" - כעקיצה על כשלונו הפומבי של סגן הנשיא לאיית את המילה תפו"א, ירתה ארס לכיוונו של מר חרדון סירוס. כך, שעה ש"סיינפלד" העשירה בעיקר את אוצר הדימויים והז'רגון של צופיה עם מטבעות לשון כדוגמת ה"סופ נאצי"- מרפי בראון התייצבה בחזית המלחמה על צביונה המוסרי של האומה האמריקנית, לא פחות.

אולם חילופי השלטון כרסמו בתכיפות ובחשיבות מלחמות הצדק של בראון, ובשידורים החוזרים, השיעור ההיסטורי והאידיאולוגי מעניין, אבל לא באמת מצחיק. הדינמיקה בין מרפי - השיקסע חדת הלשון, לבין מיילס - היהודון הצעיר שמנהל את מהדורת החדשות, מצליחים לפעמים למתוח חצי חיוך. השטיקים של ג'ים - המגיש המאובן (ולהיפך), קורקי - מיס אמריקה בדימוס שמנסה להיות אשת חדשות לג'יטימית, ופראנק - הגונזואיסט הרגיש שלא בנוי לקשר, מצליחים גם הם, לעיתים, בהיותם כה צפויים, לזוות חיוך רפה. מאידך, הסדרה "סיינפלד", על ההתעסקות בזוטות שלה, תקעה ביגפוט בנצח, ומצליחה להצחיק בקול רם גם היום, בפעם האלף, עם האבחנות האריסטוטליות הכירורגיות שלה. ועדיין, יחסית לסיטקומים אמריקאים אחרים, "מרפי בראון" מציגה דמויות מורכבות (מרפי, החזקה-חלשה, שמחזיקה פאסון אבל לא מתביישת לזייף בקולי קולות, ועוד בדואט עם אריתה פרנקלין) ומתפתחות (מיילס, למשל, הופך במהלך הסדרה מילדון נוירוטי למנהל בוטח) - יחסית, כן? - וגם הדיאלוגים שבה, למרות שאינם קנוניים ומהרסים מצחוק, באים טוב ואינטליגנטי באוזן. בשורה התחתונה, "מרפי בראון" היא לא מסדרות החובה. אבל ללילה סתווי, כשרוצים לתת לראש לנח באופן אלגנטי, זו בהחלט אופציה נחמדה.