ימי הטום

ראפרים מוסלמים נוטים לפתוח את רשימת התודות באלבומים שלהם בברכה לאללה. לפי ההגיון הזה, רות דולורס וייס מתפללת לטום וייטס. ואכן, רוחו מרחפת מעל אלבומה החדש-ישן "Come See (Raw Versions)". בהפקה מינימלית, המבוססת בעיקר על פסנתר ושירה באנגלית, וייס משדרת מוזיקה עצובה, הנוגעת לעיתים בקברטי. אמנם חסרות לה עוד שלושים שנה של ויסקי וסיגריות כדי להגיע לתהומות הקוליות של וייטס (מריאן פייתפול המוקדמת היא אסוציאציה קרובה יותר), אבל עושה רושם שהיא עובדת על זה. וכמו וייטס, האלמנט הבולט ביותר באלבום הוא הקול שלה. מהרגע שהוא נכנס על גב הפסנתר העגמומי, שלושים שניות לתוך האלבום, הוא לא משחרר אותך. הוא חזק, עצוב, אמיתי, אינטליגנטי, ענוג, מתוחכם, צלול, מתחנן, מלגלג. לא משנה מה אתה עושה כשהוא מתנגן – שוטף כלים, פותר תשבץ הגיון, מנהל שיחת נפש – הוא יחדור לתודעה שלך ויתפוס אותך מבפנים. ב-"Island Of Faith", כשוייס עושה לעצמה קול שני ואז שלישי, אתה מוצא את עצמך מותקף, מוקף בישירות שלה.

וייס גדלה באשקלון, אבל אני מהמר שלאו דווקא בשם הזה – אל תתפסו אותי במילה, אבל את הכינוי היא אימצה ככל הנראה מרות וייס, משוררת וזמרת ג'אז מדור הביט, שאפילו ג'ק קרואק קינא בשירי ההאיקו שלה. תתבלו את זה בקצת "דולורס", עצב או כאב בשפות לטיניות, וקיבלתם תמונה די מדוייקת של מה שתמצאו באלבום – אירוניה, ג'אז וכאב. "Come See" שומר על קוהרנטיות, בכך שהשירה, העיבודים והמילים משדרים תמיד את אותו רגש, מה שאמנים מעטים מדי הצליחו לעשות (דוגמאות חיוביות הן וולווט אנדרגראונד, שנתנו פעם ניכור ופעם מתיקות, ורייג' אגיינסט דה מאשין שהביאו אותה בזעם). כך שמי שמתעצל לעקוב אחרי המילים, יבין את העלילה של השירים מהמוזיקה, דבר שבולט במיוחד דווקא במעבר הקליל מעצבות לעליצות בסוף "Let`s Dance".

השיא של האלבום הקצרצר הזה (פחות מחצי שעה) מגיע בשיר הלפני האחרון, "Letter", כשווייס מכריזה שהיא לא מבקשת מאלוהים הרבה, אבל "I tried to believe in luck, cause I don`t want to die without meeting you". מי שרוצה לוודא שהיא יודעת לקרוע למאזינים את הלב גם בעברית, מוזמן להוריד את "הלילה יורד", השיר שלה עם בלו-בנד מתוך פסקול "המסע המופלא". הכינו ממחטות.

רות דולורס וייס, "Come See - Raw Versions" (אם.סי.איי)

הקשר בין "360", אלבומו החדש של גלעד כהנא, לבין המגזין החדש באותו שם בו הוא כותב, קצת מגרד לי באף, אבל אני משאיר את חקירת הנושא לנעמי קליין. למול אלבום הקאלט השנון של הג'ירפות ואלבומי הסולו המרגשים שלו, האלבום החדש נשמע לרגע כאילו אין בו תוכן. היצירה היא מיצוי של מינימליזם, מהעטיפה (מעין מפה טופוגרפית של הרים בשממה, או אולי תקליטי ויניל שנרדמו בשמש), דרך שמות בני מילה אחת לכל קטע, ועד למוזיקה השקטה, חסרת האירועים, מין גרסה רגועה למוזיקת מדיטציה. האמת, קצת השתעממתי. כשהבנתי שאני לא יכול לנצח אותו, הצטרפתי – החלפתי לשרוואל, ישבתי לוטוס, נשמתי לבטן וניסיתי להתחבר להוויה. כך העברתי שעת מדיטציה שלווה ופוריה לצלילי עשרה הקטעים האינסטרומנטליים שכהנא יצר בגפו.

האלבום נפתח ב"שחר", 18 דקות של צלילים מונוטוניים ומרוחקים, רובן ללא נוכחות של מקצב, שנשמעות כאילו כהנא ניסה לתאר את הנוף שנתגלה לו כשנאבד בלב ים. משם האלבום עולה באיטיות רבה, ומגיע למין מוזיקת גליץ' שגנבו לה את כלי ההקשה – הרבה צלילי מחשב אוירתיים, צפצופים עדינים ומצילה אקראית. הכל מופק בקפדנות רבה, אבל התוצר ברוב הזמן עובר מתחת לרדארים. התרגשתי לרגע לשמוע את כהנא שר ב"יחוד", מה שכמעט דפק לי את ההארה, עד שהבנתי שהוא רק חוזר עבורי על המנטרה "No Two Are Alike" עוד ועוד. מנטרות זה פנאן, זה נותן לך לנקות את המחשבות. רק בקטע הלפני האחרון, "קרב", יש התרחשות שנשמעת באוזן בלתי מזויינת - מוזיקת ג'אנגל מותחת, אבל כמובן עדיין מאוד רגועה. הסיום השטוח הביא אותי חזרה לריק מחשבתי, רק אני והיקום. אם כי יכול להיות שפשוט נרדמתי.

גלעד כהנא, "360" (אן.אם.סי)