מועמדת מספר 15 – רות קנאל

כמה אירוני שמי ששמה יצא למרחקים כ"השיננית מגהינום" (אולי אספר על זה פעם), מתבקשת למרוח 350 מילה על מלון בשם פרדייז. בניגוד הזה מתמצה סמליות אלפי שנות האור המפרידות בינינו: הם חבורה מצודדת של בנים-בנות, מבלים במלון קסום ומזווגים זה לזו כשהבודדים נפלטים החוצה ומוחלפים בידי צופה אומלל וחסר ישע מהבית. אני, לעומת זאת, בודדה 24 שנים ויממה, ולדעתי בדרך להיפלט מהציוויליזציה באופן כללי.

אמש צפיתי ב"פרדייז הוטל" לראשונה (כשהריצו את הסדרה בזמנו ב"יס ריל" עוד היו לי עבודה נורמלית בקליניקה וחיים, לכן נבצר ממני לצפות בפלא הנ"ל בזמן אמת, אבל יחי השידורים החוזרים וזה). אחר כך, מאחר שלא היה איש בבית, הרשיתי לעצמי גם להפליץ כנגד המאוורר. להלן הממצאים: בשתי הפעולות נרשמה הנאה גדולה. קצת מסריח, נכון, מטופש להפליא וחסר תכלית, בהחלט, ועל שני הדברים האלה לא רצוי לדבר עם אנשים שאכפת לך מה הם חושבים עליך. האם אחזור על שני הדברים הללו שוב מחר בערב? ודאי.

לא שביומיום אני משתינה לכיוון של ריאליטי-טראש כזה, אבל פרדייז הוטל היא יותר מתוכנית ריאליטי; היא כמעט קומדיה. רות אוהבת שמצחיקים אותה, אבל הכי הרבה היא נהנית להתנשא על אנשים יפים, מתלהבים וסתומים בלחץ (בגלל זה היא כותבת על עצמה בגוף שלישי כשהיא מדברת עליהם), זה גורם לה להרגיש פחות מרירה ומוזרה. ככה היא תופסת שתי ציפורים במכה: איך תוכל שלא להיחנק מצחוק כשאנדון הדביל מפריח לחלל הבריכה פילוסופיות כגון "כשאת מתנשקת עם מישהו שאת אוהבת, זה הרבה יותר טוב מלהתנשק עם מישהו סתם" או "אני רוצה שאחרי מותי יפחלצו את העור שלי כיצירת אמנות"? או לשמוח עד מוות לאידו של זאק החש-עצמו, שעושה 67 פוש-אפס לפני כל פעם שהוא נושם, ובכל זאת, היחידה שלא ייבשה אותו ובחרה בו כבן זוג היא איימי הסופגניה? בחייכם, זה פרייסלס (חסר מחיר – המתורגמן). על טוני אני בכלל לא רוצה לדבר, היא הפחידה אותי ועכשיו אני זקוקה לחפץ ביטחון. ושרלה, שרלה זה שם טוב. בחלומי החלפתי את השם לשרלה קנאל ופינטזתי איך אני עושה לאמנדה עקירת טוחנות בלי הרדמה. שתירקב עם בו, הפוסטמה.

יא אולוהים, אני מתמכרת לחבורת בהמות הדוניסטיות. חבל עלי. ומה למדנו מכל זה, ילדים? אולי רק את חוכמת החיים הבסיסית: כדי להגיע רחוק צריך פשוט לשכב עם האנשים הנכונים. היי, לי זה עבד. ד"ש לד"ר גרוס.