התשקורת שוב עויינת

"לשרוף את בית האדונים", ספרו של ג'ייסון בלייר, מי שתפקד במשך ארבע שנים כמטאור החדש של ה"ניו-יורק טיימס" עד שנחשף לפני שנה וחצי כנוכל שהמציא והעתיק כתבות תוך שהוא ממאן לזוז מביתו, בוזז את כל מה שרע בעיתונות – הקלות בה ניתן לרמות את הקוראים והעורכים, הקרבות הקטנוניים על הקרדיט, המלחמות על הסקופים וההתייחסות האינסטרומנטלית לבני-אדם – ומגיש לנו סט צידוקים לסיסמת "העם נגד תקשורת עויינת".

אבל זה רק המרכיב הבסיסי והגלוי לעין של הספר המרתק הזה (הוצאת גלורי). לנוכח העובדה שבלייר אינו מכחיש את ילקוט הכזבים המשוכלל שלו, ובכל זאת מבקש שנפנה לו מקום חם באחד מחדרי הלב - השאלה הראשונה היא האם האפולוגטיקה שלו משכנעת? כלומר, האם ניתן לחבב שקרן, כל עוד הוא כותב טוב?

ובכן, ככל שהקורא מריץ את השורות נדמה לי שהתשובה היא לא. שימוש מופרז בקוקאין, התמכרות לאלכוהול, היותו שחור בעיתון של לבנים מתנשאים והזעזוע שקימט את נפשו ללא היכר מאז סיקור ה-11 בספטמבר הם התירוצים העיקריים של בלייר למשק האוטרקי שייסד לייצור כתבות. זה לא משכנע לסמפט את הסורר. במובן מסוים, הטיעונים של בלייר מזכירים את הכתבות התקופתיות בעיתונות הישראלית על אותם חיילים שהיכו פלסטינים ללא הבחנה, נתפסו, ובחרו בדיעבד להאשים את הצבא על העמדה הבלתי אפשרית שדרש מהם לגלם. האמת בנוגע לעוולות כמעט תמיד פשוטה יותר. חיילים שמכים ערבים צריכים היו לבחון את עצמם לפני המעשה. על כל חייל שמכה ערבים משום ש"נשלח לסיטואציה בלתי אפשרית" יש חייל שהקפיד לגייס את כל האנושיות שגלומה בו כדי להקל במעט על המצב המסובך אליו נקלע. זה לא אומר שלא צריך לשפצר את המצב, זה ודאי לא אומר שבלייר לא סבל מרגשי נחיתות שהוקצנו על ידי עורכים שהעדיפו להביט על העיתונאים שלהם כברגים במכונה. אבל זה כן אומר שעניינים מוסריים צריכים להיבחן קודם כל ברמה האישית.

אין זה מקרה שהספר מעורר אנטגוניזם עז כלפי בלייר, על אף שהוא מאוד השתדל. כי דווקא ההשתדלויות הספרותיות שלו מוכיחות שכאשר הוא רוצה, הוא יודע להתאמץ כדי להעביר סיפור טוב.
מעבר להיבט האישי, "לשרוף את בית האדונים" מעלה שאלה פילוסופית יותר לגבי טיב ה"אמת העיתונאית". אם נתעלם מהמצאת סיפורים או שימוש בשמות שכלל לא רואיינו - המתכון הבסיסי בכתבות שלו - עיקר חטאו של בלייר היה רמיית העורכים. הכותב המוכשר דובב אתרי אינטנרט, נעזר במצלמות טלוויזיה, נשען על דיווחים ממקומונים ברחבי ארה"ב, וטווה דרך אמצעי האינפורמציה האלה סיפורים מצוינים, שלכאורה בלתי אפשרי להשיג מבלי לכתת רגליים לשטח עצמו. על העורכים שלו הוא עבד היטב, אין ספק. על הקוראים? לא בטוח. כי בעידן בו האינפורמציה כה אינפלציונית השאלה היא האם עיתונאי שרוצה לנפק סיפור אמיתי וטוב אכן חייב לדווח מן השטח.

הבה ניקח לדוגמה עיתונאי תל-אביבי שאמור לסקר ירי קאסמים על שדרות בתוך שעות ספורות ולחזור למערכת עם הסיפור. לכאורה הדרך הטובה ביותר היא ירידה לשטח. אבל! אם העיתונאי צופה באירוע מביתו דרך הדיווח הישיר והבלתי נלאה בערוץ 2; משלים פרטים מאל ג'זירה; מוסיף לכתבה את העמדה הבינלאומית לגבי האירוע דרך הסי.אן.אן; ואף מגדיל לעשות ומקדיש שעות נוספות לשיטוט בצ'ט של תושבי שדרות לגבי תחושותיהם – האם הקורא היה מקבל תמונה פחות טובה מאשר אם הכתב היה גם טורח להגיע לשדרות?

כשלעצמי, אני מספיק מיושן בכדי להעדיף את התשובה הפשוטה לפיה בשטח הכתב יכול להרים סיפורים חבויים באופן טוב יותר. אבל קשה להתעלם מהאתגר הפוסט-מודרני שמתמודד עם התשובה העיתונאית האינסטנקטיבית הזאת: שהרי בימינו שהייה בשטח עצמו עלולה אף לצמצם את זווית הראייה של הכתב לעומת שלל המידע שהוא יוכל לעבד דרך הטלוויזיה, האינטרנט והעיתונות המקומית. ובכלל, מה איכפת לקורא, כל עוד הוא מקבל דיווח אמין ומעניין?

כמו כל גוף, גם התקשורת פועלת על פי חוקים שבין היתר נועדו לשמר את נחיצותה. ייתכן מאוד שכשתשקע הסערה סביב סיפורי האלף לילה ולילה של בלייר, הסיפור המבהיל ביכולתו לרמות מבלי להניד עפעף, יעניק תנופה לכך שהמושג הבסיסי של "מדווחים מהשטח" יאבד מהחשיבות שלו כצורה הטובה ביותר לדיווח "אמיתי". הבעיה היא שאת הדיון המהדהד מהספר לא העלה בלייר כפילוסוף אוונגרדי של תקשורת המונים, אלא כסתם שקרן ששאף להתקדם מהר מדי.