אבא של מי מת?

למרות גדולתו במולדת ניגריה, האפרוביט הוא עדיין בגדר סוד מוזיקלי שמור למביני דבר בשאר העולם. איכשהו הז'אנר הזה, אחד השמחים, התוססים והגרוביים ביותר שהומצאו במאה ה-20, מעולם לא פרץ לתודעת הקהל הרחב בעולם, מעבר לאלה שתמיד חיפשו והתעניינו. האפרוביט משלב את המיניות והביט המדוייק של הFאנק, הנגינה המאולתרת ורוח החופש של הג'אז, השמחה המתפרצת של הסלסה והטקסטים החברתיים וההמנוניים של הרגאיי.

האיש שעל-שמו רשום האפרוביט הוא פלה קוטי (Fela Kuti) זצ"ל, מי שהפך בשנות השבעים לקול המוביל של העם הניגרי המדוכא, לא רק מוזיקלית אלא גם חברתית. הוא נחשב "הנשיא השחור של אפריקה", הקים קומונה בשם "רפובליקת כלכותא" והממשל הניגרי היה כל כך מאוים ממנו, עד שהוא עשה הכל, אבל הכל, כדי להחריב את חייו. ממעצרים אינסופיים ועד רצח אימו. זעקת החירות של פלה נשמעת כואבת וסוחפת גם היום, ומוזיקלית, ארסנל היצירה שלו נשמע עדיין חדשני ומהפכני. לפחות לאוזניים שייחשפו לראשונה לאפרוביט.

אז כמה כבר קשה יכול להיות, אם אתה בן של מישהו כזה? מילא אם פמי קוטי, בנו הבכור של פלה, היה מנסה ללכת בדרך אחרת. אבל כבר מגיל צעיר הוא החל לא רק לעשות מוזיקה, אלא בדיוק את אותו הסגנון שהעולם מזהה עם אביו. ובדיוק כמו בסיפור של מארלי ולנון ג'וניורז, תמיד ישנה התחושה שהוא כמעט נוגע בדבר האמיתי, אבל שלא משנה מה, בסוף יגיע ה"אין כמו אבא...". בנוסף, ההפקות המלוטשות שלו נוטות לחנוק את החיספוס שמאפיין אפרוביט בשיאו. מה שכן, הוא התחבר לכמה מעריצים, כמו מאסטרס-אט-וורק ושאטו-פלייט (Chateau Flight) מהכיוון הדאנסי-אלקטרוני, ומוס דף וקומון מצד הראפ. האוסף החדש שלו בסה"כ מאגד שירים משני תקליטיו האחרונים, אבל נותן, יותר משניהם, תמונה יפה של האיש, שילוב בין רגעים מהוקצעים וחזקים פחות, לבין המנוני חופש אפריקאים מעולים והחיבור האורגני והמרענן שלו עם קומון ומוס דף.


פמי קוטי, "The Best Of Femi Kuti" (הליקון)