חוקרים של תולדות האנושות מספרים כי האדם הקדמון שיצא מאפריקה לפני מיליון שנה התקדם לו מגבעה לגבעה, עד שאחרי כמה אלפי שנים בלבד הוא כבש את העולם כולו. באופן טבעי אוהבים החוקרים, גברים שוביניסטים ברובם הגדול, לייחס את המהלך הקולוניאליסטי הזה לאופיו של הגבר הקדמון, ההומו סאפינס הנבון והכובש. הסקרנות והטסטוסטרון הניעו את הגבר הנועז לצאת ולכבוש מרחבים מסעירים ולהעפיל, בהשפעתו של דחף מיני בלתי נשלט, על כל שתי גבעות צמודות שראה לנגד עיניו.
זוהי כמובן שטות שאין דוגמתה. מה שהעביר אותנו מעבר להר היה תמיד המין הנשי. כל כיבוש של גבעה ריקה התחיל עם אישה שקמה בבוקר, העירה בזעם את בעלה ואמרה לו: "המערה שלנו קטנה מדי". "על מה את מדברת?", שאל הזכר והביט באשתו היפה ובשערות הזקן שלה שמלאו דמעות. "מה רע במערה שלנו?", החל מיידה אבני צור בילדים שציירו על הקיר ממותות. "היא אצלנו מאז סוף תקופת הקרח, וכבר אין מקום לילדים", הסבירה האישה באיטיות, לוקחת בחשבון את מוחו הקטן של ההומו האביליס, ואת הקושי של גברים הטרוסקסואליים להבין דברים בסיסיים בעיצוב. "ומאז שגיליתי את האש הכל מלא עשן ומריח רע", הוסיפה. "תקום ותצא לחפש לנו מערה חדשה". "לא רוצה", התחיל לילל הזכר, אבל כמובן שבקרב של מי בוכה יותר טוב, ולמי אחרי שהוא בוכה אין כוח לקיים יחסי מין, כמו תמיד ניצחה הנקבה. ועד היום בגלל זה יש אנשים באוסטרליה.
ובחזרה לעתיד
גם בימינו, למין הנשי נתון המנדט לקבוע מתי הגיע הזמן לעבור דירה. וגם אני, כמו האדם הקדמון, הכחשתי בהתחלה. "אתה חייב לקבל את זה, הדירה כבר לא מתאימה לנו", אמרה זוגתי. "למה?", שאלתי, מנסה להזיז רהיטים וצעצועים כדי ליצור נתיב לכורסת הטלוויזיה שלי, בדרך נופל לי טיח על הראש, כשחמישה ילדים בחדרם מרכיבים את המיטה מאיקאה שמפרקים בבוקר ומחברים בלילה לקראת השינה. לאחר ויכוח קצר, אשתי הצליחה לשכנע אותי בטיעון הגיוני ופסקני: "אתה מקשיב רק לאמא שלך, והדירה הזאת גורמת לי להיראות שמנה". היה לי ברור שהיא ניצחה. יצאנו לדרך והתחלנו לחפש דירה חדשה להשכרה.
בעל דירה שמעוניין למצוא שוכר, מרגיש כמו אציל אנגלי שמחפש אריס שיעבד את השדה שלו, ויתן לו את בתוליה של בתו כשתגיע לבחרות. הם יחקרו אותך בברוטליות, יניחו שאתה שקרן ויטענו שאתה נראה לו הטיפוס שמזייף צ'קים.
כדי לאזן את אופיים המתנשא של בעלי הדירות המציאו את הזן ההפוך להם בדיוק: מתווכי הדירות. אלו אנשים שיוצרו במעבדה של אנגלו-סקסון והושתלו להן שתי תכונות אופי: נחמדים כמו עודד מנשה ומתלהבים כמו ג. יפית מכל דבר שמראים להם. מתווכי דירות מסוגלים לשכנע אותך ביתרונות של שירותים סתומים ושל קירבה לכור גרעיני דולף. "היי, יכול להיות שיש פה קצת נשורת בסביבה אבל אתה לא תאמין כמה גדולות הביצים שאתה מוצא פה במכולת".
פיקוד העורף
בעת החיפוש גברים אוהבים לשאול שאלות חשובות ביותר, כמו האם הבית מוגן מפני רעידת אדמה. כן, עונה בנחרצות המתווך ומחייך כמו עודד מנשה, בדקתי את היסודות בקידוחי עומק של עשרה מטר לפני שהגעתם. איפה המקלט? האם הוא מגן מפני התקפה כימית? וכמובן, מה השם של הקבלן, אני רוצה להתקשר אליו ולבדוק בכמה מלט וברזל הוא השתמש.
נשים בודקות רק את מצב השירותים. אם הם נקיים וצבע החרסינות באמבטיה מתאים לצבע הארונות במטבח, הדירה תלהיב את האישה אפילו אם היא בקומה עשירית בלי מעלית. אנחנו יכולים לקחת את הדירה, היא מדהימה, היא אומרת לך בקול רם ליד הבעלים והורסת את כל תוכנית המשא ומתן שלך.
אבל למה שזה יפריע לה? המשא ומתן על הכסף הוא הרי המקום שבו אתה אמור להוכיח את הגבריות שלך. שני ישראלים עוסקים במשא ומתן בהנאה רבה. השוכר מעוניין לשכנע את בעל הבית שהדירה היא החורבה הכי גדולה שהוא ראה בחיים שלו. היא לא מתאימה לו או למגורי אדם בכלל, והוא אפילו ראה ג'וקים במטבח שאורזים את הבגדים שלהם כי החליטו לברוח. למעשה, השוכר עושה פה טובה גדולה לבעל הבית שהוא מוכן לגור בנכס שלו. הוא עושה זאת כתרומה לציבור בניסיון למנוע את השהייה של אנשים אחרים, ישראלים שלא חטאו, בקן הצרעות הזה שייפול לכולנו על הראש ברעידת אדמה הבאה.
מיקוח נפש דוחה שבת
בעל הבית מצידו מספר לך שהוא מצא כבר מישהו שמוכן לשלם לו 300 דולר יותר ממך. המישהו הזה מחכה לצלצול טלפון ועכשיו רוצה לחתום על חוזה. אבל בעל הבית מרגיש צורך בלתי נשלט להשכיר את הדירה במחירי הפסד. הוא דפוק. הוא פסיכי, אל תשאל למה, אבל מתאים לו לא להרוויח כאן. השאלה כמה. רק אם תוסיף 22 דולר לחודש הוא יספוג את ההפסד הזה ויילך עם הגחמה שלו.
חוזה השכירות הוא השלב הסיזיפי הבא. בעל הבית מציג לפניך חוזה שמנסה לכסות אותו מכל הכיוונים. הסעיף האבסורדי ביותר הוא שטר הביטחון על סך 150 אלף דולר שאמור לכסות נזקים שעשויים להיגרם לדירה במקרה שתחליט לגדל גור של פילים בסלון. הגור עשוי לגדול ולגדול ובבוא העת לבקוע את חגורות הבטון שבתקרה.
סעיפים מעניינים אחרים: האיסור לחפור בסלון ולהוציא את כל החול בין הבלטות, ההבטחה שלך שלא לשבת מחוץ לבית ולצלם סרט וידיאו כשהדירה עולה באש במקום לעשות ככל ידך למנוע את האסון, קרי להתקשר למכבי אש, וכמובן הסעיף שקובע שאם אתה משכיר את הדירה לפעילי חמאס, ייקבע משפטית על ידי שני הצדדים שאתה מניאק בן זונה ולא עושים דבר כזה, מה עובר עליך?
אבל למען האמת אנחנו עוד לא שם. עוד לא מצאנו את המערה הנכונה. אנחנו בשלב שבו ג. יפית לוקח אותנו לראות חורבות ברחבי כפר סבא ומשכנע אותנו שלגור ליד פסי רכבת זה הטרנד החדש של המיליונרים. מדי פעם אשתי צריכה להזכיר לי למה אנחנו עושים את המעבר הזה, אבל למרות כל הקשיים אני מבין שאין לנו ברירה. אנחנו בני אדם ועלינו לצאת למרחב ולחפש מקומות חדשים. זה לא התחיל היום, זה התחיל בעידן הקרח.