עוגה צריכה זמן אפייה. סטייק צריך זמן על האש. וגם סרט, כך מסתבר, צריך זמן כדי להיות מוכן. את התסריט של הקומדיה הרומנטית "אלכס ואמה", הבמאי רוב ריינר הוציא מהתנור (של התסריטאי ג'רמי לבן) הרבה לפני הזמן. החיפזון מן השטן, אמרו חז"ל וידעו על מה הם מדברים.
בסקר שערכו באמריקה, מדינת הסקרים הבלתי מוגבלים, גילו שאנשים בוחרים את הסרטים שלהם קודם כל לפי הז'אנר. סרט אימה, מערבון, קומדיה רומנטית או סרט פשע, הקיטלוג הזה מבורך כי הוא מאפשר לצופה לבחור בעצמו את מהות החוויה שבא לו להוסיף אל מאגר הזיכרונות הפרטי.
מהבחינה הזאת, מי שנתקל בפוסטר של "אלכס ואמה" יודע בדיוק למה הוא נכנס. לא צריך בגרות בקולנוע כדי להניח שסרט שנקרא "אלכס ואמה" לא יציג את סיפורו של אלכס שרוצח את אמה ובורח להרים, גם לא את אלכס שמייצר סבון בשם אמה. ההגיון הבריא אומר שבסרט שעונה לשם הזה, בחור נחמד בשם אלכס יפגוש בחורה נחמדה בשם אמה, ואת השאר תוכלו למצוא בעבודת השורשים של הילד. מה שלא יספרו לנו בהתנדבות זה אם הסרט טוב, רע או סתם מכוער. בשביל זה יש המציאו (לצער כולם) את שבט הביקורת.
ולעלילה: אלכס (לוק ווילסון) הוא סופר שאמור לכתוב את ספרו השני, אלא שבעקבות תסבוכת כלכלית שקשורה להרגלי ההימורים הנלוזים שלו, מוקצבים לו שלושים ימים בלבד כדי לסיים את ספרו. את הכסף שהוא יקבל הוא אמור להעביר הישר אל ידיהם המסוקסות של צמד היספאנים בעלי מבט מזרה אימה (וגם נטייה מינית ברורה).
הפתרון שעולה בדעתו של אלכס המסכן הוא פשוט להתחיל לכתוב ומהר. לשם כך הוא מזמן אליו את אמה (קייט הדסון), קצרנית מדופלמת שתיתן במקשים בזמן שהוא נותן בהגיגים, ותעזור לו לצאת מהבוץ ולא למות בטרם עת בידי הצמד חמד ההיספאני.
לבן על לבן
מהרגע בו נחות ידיה הענוגות של אמה על מקשי מכשיר הקצרנות (הכלאה בין מחשבון וקופה רושמת) מצטרף נדבך נוסף לעלילה: הסיפור שבתוך הספר. רפלקסיביות היא תמיד תכונה מבורכת בעיניי, ובמקרה הזה היא אמורה הייתה להיות תוספת נעימה למבנה קלאסי של ז'אנר הקומדיה הרומנטית, אם רק היו נותנים למי שבישל את התסריט עוד קצת זמן.
אבל התסריט הוא לא הקלקול היחיד ב"אלכס ואמה". הכימיה שבין לוק ווילסון ("משפחת טננבאום", "המלאכיות של צ'ארלי") וקייט הדסון ("הנשים של ד"ר טי", "כמעט מפורסמים", "לגדל את הלן") אמורה להדביק את הצופים בהלך הרוח הרומנטי, לכן לא ברור מדוע לתפקיד הצלע השלישית, זו שכולם אמורים לשנוא, בחרו ללהק דווקא את סופי מרסו האלילית, מה שגורם לקייט הדסון לבלוט כמו פתית שלג על דוב קוטב.
הכימיה הכה חשובה בין שני גיבורי הקומדיה הרומנטית הזאת מזכירה יותר מכל תגובה בין שמן ומים. ווילסון נראה אדיש לקיומה של הדסון, ובסצנות אחרות אף עולה חשד שהוא מת לאדות אותה משם ולקפוץ על העלמה מרסו, או סתם דרך החלון. וזה לא שהסרט איום ונורא, ממש לא. יש בו רגעים משעשעים, ואווירת תחילת המאה העשרים שעולה מתוך ספרו ההולך ונכתב של אלכס מקסימה לפרקים. אבל עם "מקסימה לפרקים" לא הולכים למכולת, ובטח שלא לקולנוע.
הומאז' ליאיר
יש לי תחושה שריינר, האיש בעל פני הירח, לא התקשה למכור את הסיפור של "אלכס ואמה" למפיקים. קומדיה רומנטית עם קישוט ספרותי היא השקעה שפויה בהחלט, ובמיוחד אם מי שמביים את כל החגיגה הזאת כבר הניח מאחוריו אי אילו דובדבנים על קצפות דוגמת "כשהארי פגש את סאלי", "אני והחבר'ה" ואפילו פרק אחד בסדרה האלמותית "ימים מאושרים" (זאת עם פונזי ובלורית, למי שלא הדחיק את התקופה).
אבל את התסריט של "אלכס ואמה", בניגוד לרעיון המתוק במיוחד שעומד מאחוריו, לא ילמדו בספר המתכונים של הקומדיות הרומנטיות. הבדיחות החצי משעשעות, העלילה החצי אפויה, השחקן החצי קומי והשחקנית החצי פיתה, הופכות את הסרט לחצי כיף. אם גם המחיר היה חצי, הייתה לפחות חצי סיבה מתמטית לשלם על הכרטיס.
ז'אנרים קולנועיים הם בעצם כמו פועלים במסלולים. אתה בוחר מראש את החוויה, ונכנס אליה כשאתה יודע איך תצא ומה העמלות. ולראייה, כל מי שבא לצפות בסרט היו זוגות בשלבים שונים של יחסיהם. זוג בני החמישים שישבו לצידי, למשל, היו בעיצומו של דייט ראשון, או לכל היותר שני. הם פרשו באמצע כדי להמשיך להתגפף בחוץ, ואני חיבקתי את הפופקורן והבטחתי לו שבפעם הבאה תורו לבחור מה רואים.