וואלה
וואלה
וואלה
וואלה

וואלה האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

קין ולייבל 2

29.9.2004 / 12:29

מחזמר דוקו-ריאליטי מרגש על הקמת לייבל אלקטרוני בתקופה קשה. פרק ב', ובו ספינקס חושף את שם הלייבל

לאחר שהתגבשה אצלי ההחלטה הסופית לפתוח את הלייבל, אי שם בתחילת השנה הנוכחית, הגיעה השעה להתחיל בעבודה המעשית. והדבר הראשון שצריך, זה הדבר הזה שיופיע בתדפיס הבנק שלך, בדומיין האינטרנט שלך, על עטיפות התקליטים, הטי-שרטים, על שפתותיהן של המעריצות, ועל צי הלימוזינות. השם, כמובן. ושלב מציאת השם, כפי שיודע מי שעבר תהליך דומה, נוטה להיות ארוך ומתסכל. ללייבלים של אלקטרו יש שמות שנעים על הסקאלה שבין חברות היי-טק כושלות מהניינטיז (כמו Electrix ו-49PsiNet), דרך תרבות האולד-סקול אלקטרו עם התייחסויות לתור הזהב של הברייקדנס והסקרצ'ינג, (כגוןBreakin’ Records ו-Battle Trax) ועד שמות שנראים סתמיים או פשוט מוזרים (SMB, FDB או Marguerita Recordings). אחרי לבטים אינסופיים והתייעצויות ארוכות הגעתי לשם בפאלו פריקוונסי – גם באף (שרירי), גם לואו פריקוונסי (בשביל הבאסים). גם חומר אפל וגם חומר משעשע. וגם חיה רעה.

בהיותי איש עסקים קר ומחושב, המטרה הבאה לפי התוכנית המגלומנית שרקמתי היתה להניח את התשתית למכירות. מי שדואג לצד הזה של הביזנס היא חברת ההפצה. סוג החברות האלה נע בטווח שבין שני אנשים עם פורד טרנזיט חבוטה שזורקים ארגזים בחנויות, לבין מחסני ענק ממוחשבים עם עשרות עובדים. לחברות אלה יש חשיבות עליונה עבור לייבלים עצמאיים, מאחר שהן דואגות לכך שהתקליט יופיע (פוטנציאלית לפחות) על מדפי החנויות בכל העולם, מה שעושה את כל ההבדל במכירות. כדי להשיג חוזה הפצה צריך לשכנע את חברת ההפצה שאתה רציני ושיש לך ביד מוזיקה שאנשים ירצו לקנות. תהליך הקבלה אינו רחוק ממה שעובר אמן שרוצה להשיג חוזה בחברת תקליטים: שולחים דמו ומתפללים. ובימים קשים אלה, האתגר גדול מתמיד.

זיקוקין

החלטתי לגבש דיסק הדגמה של הלייבל שיכיל את שלושת הריליסים המתוכננים הראשונים. למרות שיש לי כמות די רצינית של קטעים שתקועים במגירה, היה משהו משחרר בהחלטה ליצור דווקא מוזיקה חדשה שתשקף את הסאונד שרציתי להתוות ללייבל: אלקטרו אגרסיבי - מצד אחד לא מתחכם מדי (כלומר לא גליצ'י וקליקי אלא כזה שאפשר לרקוד) ומצד שני לא נוסחתי ומשעמם. את החודשיים הבאים ביליתי באינטנסיביות באולפן ויצרתי קטעים חדשים, ובמקביל אספתי קטעים של מפיקים אחרים, בעיקר חברים, מכרים וקשרים. בסופו של דבר, באפריל השנה היה לי דיסק לדוגמא (סמפלר, בז'רגון המקצועי) ששלחתי בידיים רועדות לשתי חברות הפצה המתמחות במוזיקה אלקטרונית בכלל ובאלקטרו בפרט.

לאחר כשבועיים מורטי עצבים, קיבלתי תשובה חיובית מחברת ההפצה Kudos. רק כדי להסביר קצת את האושר המזוקק שנחת עלי, קודוס היא חברת ההפצה של לייבלים נפלאים כמו נינג'ה טיון ואירמה. בחלקלקות מעוררת השתאות מצאתי את עצמי בדיוק במקום בו רציתי להיות – עם חוזה הפצה בינלאומי, ועוד עם החברה שרציתי לעבוד איתה, שהתבררה כחברה קטנה וידידותית במיוחד. ללא ספק אידיליה. וכחלק מחוזה ההפצה גיליתי פרטים פיננסיים חשובים, כמו למשל כמה אני מקבל על כל תקליט שנמכר (דווקא סביר) או מה קורה לתקליטים שלא נמכרים (חוזרים אלי לסלון).

סוציאליזם בפאונד

השלב הבא היה למצוא את המקום הנכון להדפיס בו את התקליטים. בגלל שהיה ברור שבמכירת התקליטים הלייבל כמעט לא מרוויח בכלל, היה חשוב למצוא את העסקה המשתלמת ביותר. מסתבר שכיום, אחרי דעיכת העידן בו חברות הענק הדפיסו כמויות עצומות של תקליטי ויניל במפעלי ענק, באנגליה יש בעיקר מפעלים קטנים ועצמאיים. רוב המפעלים האלה הם למעשה לא יותר מכמה מכונות ישנות שנקנו ממפעלי הענק שנסגרו, פלוס עובד או שניים שיודעים איך להפעיל אותן. האלטרנטיבה העיקרית להדפסה באנגליה היא ללכת על האופציה הפופולרית של מזרח אירופה. אחרי אי-מיילים, טלפונים והצעות מחיר לבלי סוף, כולל כמה באנגלית רצוצה ממפעל בפראג, הגעתי להצעה האטרקטיבית ביותר דוקא ממפעל אנגלי גדול, שפשט רגל בשנה שעברה ונקנה מחדש על ידי העובדים. החבר'ה שם להוטים להחזיר עטרה ליושנה ונאבקים יפה על כל לקוח, ישן או חדש, ומי אני שאתלונן. יחי הסוציאליזם. רק כדי לתת מושג כללי, העלות של הדפסת וייט לייבל, כלומר תקליט עם מדבקה לבנה ריקה באמצע וללא עטיפה, ב-500 עותקים (כמות שנחשבת למינימלית) היא כ-800 פאונד, כלומר אי שם באזור ה-6500 שקל בסך הכל וה- 13 שקל לעותק.

לא זול בכלל, וזה עוד לפני המדבקות העגולות והצבעוניות ועטיפות הכרומו המשובחות. ועוד לא נכנסתי בכלל לעלויות נוספות כמו יחצ"נות.

ובשביל זה יש פרק 3.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    0
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully