תקרה אקוסטית

לפני חודש וחצי שיבחנו מעל עמודים אלו את אוסף הפולק האמריקאי "Golden Apples of The Sun", ואת פועלו של נווט ועורך המסמך התרבותי המרתק ההוא, הסינגר-סונגרייטר דבנדרה בנהרט (Devendra Benhart). כעת משחרר בנהרט (אשר נולד בטקסס ותיזז בילדותו בין ונצואלה, לוס-אנג'לס וסן-פרנסיסקו) את "Nino Rojo", אלבומו השני השנה והשלישי בסה"כ. "נינו רו?חו" ממשיך להתפתל בהצלחה בשבילי הפולק והפסיכדליה האקוסטיים שהתווה קודמו, "Rejoicing in the Hands". הוא הוקלט באותו סשן קסום (חכו שנתיים-שלוש ותחליפו את התואר קסום במיתולוגי) באטלנטה, ונוטף ממנו אותו סאונד ביתי חם וענוג. למעשה, אפשר בקלות להתייחס ל"רו?חו" כאל חלק שתיים באלבום כפול (אגב, שני האלבומים נשמעים נהדר בהאזנה רציפה, ויולחמו בהמשך השנה בהוצאת ויניל), ובכך להעניק לבנהרט את הקרדיט על שהצליח לנפק יצירה רחבת יריעה מבלי לייאש ולשעמם את מאזיניו - משימה לא פשוטה בהתחשב בכך שחלק נכבד מלחניו מבוססים על גיטרה אקוסטית ועל קולו הרבגוני.

"האלבום הראשון מסמל את האמא, את הקיסרית המוזהבת - השמש. המשמעות של השם 'Nino Rojo' היא שמש אדומה וגם הבן האדום. הבן יותר נלהב מהאם, ולכן הטקסטים שופעים חיוניות. 'Rejoicing' הוא סוג של התבוננות נינוחה, ואילו 'Rojo' מדבר על ילד היוצא להתנסות ולשוטט בעולם, ולכן יש גם יותר כלים בשירים", ביאר בנהרט בראיון שנתן לקראת צאת האלבום. את התזה הזו קל לאשש כבר בהאזנה ראשונית - "רו?חו" נשמע יותר שובב, מחויך וקרתני מקודמו המאוזן והנוגה, והוא משלים היטב את הפריים הצבעוני הרחב. אך חשוב לציין כי למרות ההבדלים המסוימים באווירה והעיבודים העשירים (יותר פסנתרים, כלי נשיפה ומיתר ואף מקהלה), עולם הדימויים של הנווד הצעיר נותר תמים וארצי וגישתו המוזיקלית מקרינה את אותה טבעיות נונשלנטית כובשת.

בנהרט הוא יוצר חסר יומרה, הזוי במידה ועצל באופן חינני ומעורר הזדהות. הוא כותב כבן גילו (תחילת העשרים), לא מחפש אישורים ולא מתחבא מאחורי מילים גבוהות ונטולות כיסוי ומנסה לחנך בכוח. הוא מלקט באגביות מסביבתו הקרובה, מתבונן בעיניים אופטימיות ואוהבות ביקום, מרכיב ממנו עולמות אלטרנטיביים ציוריים ("כל האצבעות שלי ברחו, לא הצלחתי לעקוב אחריהן, הריס שלך היה אי..."), משתף את המאזין באופן לא תוקפני בחוויות אישיות ("שימי אותי במזוודה, תני לי לעזור לך לארוז, כי את לא חוזרת יותר") ושולף מהשרוול מסרים אוניברסליים פשוטים ובלתי תלויים במקום ובזמן ("לא כל אחד יכול להתחבר למה שאנחנו מעריכים; בי קיינד, בייבי בי קיינד"). מסרים אלו אולי מצטיירים כפתטיים על הנייר, אך כשהם מוגשים בווקאל הבנהרטי האוורירי ונטול היוהרה, הם בעיקר מעוררים הזדהות.

למרות המרחקים הקצרים בין מועדי יציאת אלבומיו, ניכר כי בנהרט הפעלתן התקדם רבות מבחינה מקצועית והפקתית מאלבומו הראשון, הישיר והאולטרה-מינימליסטי "Oh Me oh My" ועד ליצירה הדו-ראשית הקונספטואלית ששוחררה השנה. "אני חושב שיש לו אופי דוקומנטרי", העיד בנהרט על יצירת הביכורים שלו מ-2002. "הייתי צריך להשתמש בכל מה שהיה נגיש באותו הזמן. מחאתי כפיים בגלל שלא היה לי סט תופים, הכפלתי קולות כי לא היה לי פסנתר. "Rejoicing" ו-"Rojo" הם יותר כמו סרטים מבוימים. השירים חיו וגדלו איתי, התבגרו קצת לפי שהקלטתי אותם".

שינוי פורמט העבודה והסטייה הקלה והאחראית מגישת הלואו-פיי, עשתה טוב ללחנים של בנהרט וצבעה אותם בגוון צהבהב מדויק ומכרבל יותר. התחושה היא שהפתיחות שלו ככותב וכמלחין מיישרת קו ומנחה את התנהלותו החוץ-אומנותית. כלומר, בתור יוצר כן, בעל אמת פרטית מוצקה, הוא אינו מתעקש להתבצר במובלעות מוזיקליות ולהישמע פרימיטיבי ודהוי במתכוון, אלא מחפש את הדרך האמינה ביותר לנתב את השפה ההיפית החדשה והבהירה שלו. בנהרט לא חש מאוים כאשר הוא חולף ליד מיקרופון מקצועי או חובר ללייבל מוביל (השנה הוא זכה לחוזה בלייבל הבריטי האיכותי XL) המאפשר לו גישה ליותר חובבי מוזיקה.

היכולת לנצל את ההזדמנויות באופן שפוי, להתקדם ממקום יציב מבלי לאבד שליטה ולהסתחרר מעידה על יוצר משמעותי ובעל חזון. אך בנהרט לא יכול להסתמך לעד על כשרונו וקסמו הטבעי (תשאלו את פינלי קוואי). עליו להשכיל לעשות עצירה מודעת ולשתף בפרויקט הבא שלו מפיק או מעבד חיצוני, מעבר ליד המכוונת הקבועה של האיש שחשף אותו דרך הלייבל Young God, מייקל גירה, שיהיה מסוגל להצית עוד יותר את דמיונו הפרוע ולהרחיב את אופקיו הטכניים מבלי לאבד את הלב והמשמעות. כך הוא עשוי להקפיץ את גוף עבודתו עוד מדרגה, לגרום לשיריו להתעופף לכל קצוות תבל ולהיחקק כאחד מהכותבים החשובים של התקופה. קדימה, לעבודה.

דבנדרה בנהרט, "Nino Rojo" (בי.אן.אי)

ווטיוור, "Vetiver" (יבוא, DiCristina, 2004)
פרויקט הצד של דבנדרה וחברו הטוב, אנדי קאביק. אלבום הבכורה של וטיוור ממשיך את הקו המוזיקלי האקוסטי מאלבומי הסולו של הטאלנט העולה, וכולל שיתופי פעולה עם הופ סנדובל ממאזי סטאר, Colm O'Ciosoig ממיי-בלאדי-ולנטיין ונסיכת הפולק החופשי העכשווית, ג'ואנה ניוסם.


אמנים שונים, "Golden Apples of The Sun" (יבוא, Bastet; 2004)
מיזם מרתק של בנהרט, המהווה מדריך יעיל ביותר לסצנה המתחדשת של הפולק החופשי והפסיכדליה האקוסטית בארה"ב. אוסף המתכתב בהצלחה עם המוזיקה האישית והמלטפת של יוצרים בריטיים דוגמת סיד בארט, ניק דרייק וג'ון מרטין וקורץ גם לבלוז והאמריקנה הבוציים של ג'ון פהיי ובליינד ווילי מקטל.


ושתי בוניאן, "Just Another Diamond Day" (יבוא, Spinney; 1969)
מקור ההשראה המרכזי של דבנדרה. יוצרת פולק מהפנטת אשר הוציאה אלבום בודד בהפקתו של ג'ואי בויד (שהפיק לניק דרייק) ובהשתתפות חברי ה-Incredible String Band ופרשה מפעילות מוזיקלית. בשנתיים האחרונות הועלתה באוב ע"י מעריציה, שתפה פעולה בשני פרויקטים של Piano Magic ותרמה את קולה לדואט הנושא המפיל ב-"Rejoicing".