וואלה!
וואלה!
וואלה!

וואלה! האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

מועמדת מספר 6 - בובה וודוורד

29.9.2004 / 15:32

מתי איבדנו את להט הנעורים שמוציא אותנו לרחוב, אפילו אם זה רק בשביל להפגין בעד הראל, לא חשוב איזה

נפתח בהערה מוסגרת: הייתי יכולה לחסוך לעצמי הרבה עבודה אם הייתי בוחרת הראל מועדף במאמר הזה, במקום פשוט לכתוב על הגרופיות של השניים. כן, לאור מד-הטוקבקים הנאנק תחת העומס כל אימת שעולה לדפוס כתבה על המחלוקת שנתגלעה בין בית-מויאל לבית-סקעת, אם הייתי בוחרת לי צד הייתי יכולה להתרווח בנוחיות בכיסאי ולתת לאצבעות של המעריצות הזאטוטות נשואות הכתבה ללכת במקומי. למרות זאת, מכיוון שאני בחורה ערכית, אין לי שום כוונה לפרוץ בהשתפכות מנביעת-משטמה על אף אחד מן השניים ולנצל תוך כדי כך את הלהט המשיחי שטמון בקטינות חמומות המוח. כנראה שאחרי הכל אני פשוט אצטרך לשבת, כמו כל מתמודדת נ?יג?ר?ית מן המניין, ולשלוח לעצמי תגובות מפרגנות ומלקקות-ישבנים עד לניצחון המיוחל. לעזאזל עם זה, לפעמים כל כך קשה לעשות את הדבר הנכון.

בחזרה לטוקבקיסטיות מ"גן עדנה". חרף תיאוריות הקונספירציה ההולכות ומקצינות (הם קוראים לעצמם "משבשי-תרבות", אני קוראת להם "עוד כמה ילדות בנות 12, הפעם עם ידע בג'אבה") הקול שהכריע בסופו של דבר את הכף בליל-הגמר בניצנים לא היה תוצר של גנטיקה מרקסיסטית, כי אם שלוחה של הורמוני-ההתבגרות, הווה אומר, כולנו התעניינו בתכנית, אבל צרכניות ה-SMS המאסיביות ביותר היו בנות עם טישו בחזייה.

כמה חודשים מאוחר יותר, וזוג ההראלים (תגידו, הם זוג גם בחיים?), שרכבו לפסגה על גב אדוות האסטרוגן של ילדות בנות 12 (ועל גב צונאמי האסטרוגן של ריקי גל), נשכחו ע"י רוב האוכלוסייה: הטוק-שואוז ריקים מנוכחותם, העיתונים התנקו מחיוכם הצחור, ואפילו בוואלה! סלבס כבר לא מדברים עליהם, והם כותבים אייטמים אפילו על מיכל טראוריג. משבר. הקומץ העצבני שכן זוכר ומתעניין במעלליהם של צמד הטנורים עד עכשיו, מורכב מנרקומניות ה-SMS של ליל-המהפך, בנות בגילאי העשרה, הגילאים שבהם עוד איכפת לנו. ממשהו.

בעיניכם זה אולי זניח, אבל בכל פעם שמעריצת סקעת כותבת בשיא הפאתוס "לא נשכח ולא נסלח" באיזו תגובה איזוטרית, אחרי שעבר נצח (במונחי ריאליטי) מאז הגמר, אני שואלת את עצמי באיזה גיל אנחנו מאבדים את הלהט. מתי בדיוק אנחנו מתחילים לפתח מונוגמיית-ריגושים-סדרתית שמלווה בנטייה להתעצבן, להתקומם, להתלהב, להתעניין, ואז, אחרי שתי שניות, לשכוח ולעבור לכותרת הבאה.

כי בסופו של דבר, בבחירה בין עשרים ילדות צווחניות שמארגנות הפגנות מחאה וחושבות עד עכשיו שההפסד של סקעת=האפוקליפסה, לבין אוכלוסיית-ענק של מבוגרים אדישים שפצצת-אטום לא תזיז אותם מהספה לעבר הרחוב, לי, אישית, עדיין לא ממש ברור מה עדיף.

walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully