יש רגעים שבהם שווה להיות מבקר קולנוע. כמו למשל הרגע בו התיישבתי ביחד עם כל רעיי חדי העט לצפות ב"אולי נתנשק?", החדש של קן לואץ'. הסרט היה כל כך טוב עד שאני מניחה שגם מי מאתנו שבכל זאת טרח לחדד את עפרונו, דאג להשליך אותו צ'יק צ'אק מתחת לכיסא וישב בהנאה רבה לצפות ביצירה החדשה.
גלזגו של ההווה. קאסם חאן (עטא יאקוב), בחור מוכשר ומאד מאד יפה ממוצא פקיסטני, שחי את חייו בגלזגו שבסקוטלנד עם אבאמא ושתי אחיות, מתפקד כדי.ג'יי במועדון לילה מקומי ושואף בכל מאודו לפתוח מועדון משלו. די.ג'יי קאסם הצעיר מאורס לבת דודתו הפקיסטנית אותה מעולם לא פגש. בהיותו בן למשפחה פקיסטנית מסורתית הוא לא מביע התנגדות מיוחדת לפגוש את כלתו המיועדת, עד שיום אחד הוא נתקל ברושין (אווה ברת'יסטל), מורה למוזיקה בבית הספר הקתולי. חץ קופידוני חמקמק קושר את נפשותיהם הרכות ביחד, והנה מתחיל הבלאגן: רושין היא לבנה קתולית, ואילו קאסם שלנו הוא מוסלמי שחור עור, בחברה שלא ממש מתה על זברות, אם אתם יודעים למה אני מתכוונת.
ההתנגדויות הצפויות מגיעות ממשפחת הבחור, שכיאה למשפחה מסורתית רואה בחברותו עם "גו?ר?י"- בחורה לבנה חטא וטעות איומה, אבל ההפתעה הגדולה באמת מגיעה בדמות הכנסייה הקתולית שכופה על מאמיניה אורח חיים שמרני (וגזעני) כאילו ימי הביניים טרם חלפו מן העולם, ומתנגדת למגורי רושין עם גבר שאינו בעלה ואף, רחמנא לצלן, הינו מוסלמי. הנושא כולו מקבל משנה תוקף מאז הפכו התאומים לאתר צילומים הקרוי גראונד זירו, וכל המוסלמים בעולם (כולל כולם) לכת של פאנאטים מוקצים מחמת מיאוס.
מלחמה שקטה
כפי שבודאי הבנתם, "אולי נתנשק?" הוא דרמה ריאליסטית שמכריזה בדרכה השקטה מלחמה על ערכים מסורתיים, על זרמים בקהילה הפקיסטנית, על גזענות ועל הממסד הקתולי האטום, אבל היא עושה את זה מבלי לייצר מניפסטים נודניקיים, אלא דרך סיפורם של רומיאו ויוליה בני זמננו, קאסם ורושין, שני אנשים פשוטים בעולם לא פשוט בכלל.
קן לואץ', קולן של השכבות החלשות, הוא במאי יוצא דופן. השחקנים שהוא לוקח לסרטים שלו הם בדרך כלל לא מקצועיים, ושיטת העבודה שלו בונה על תגובות בזמן אמת, כלומר הוא לא מספר לשחקנים את עלילת הסרט, אלא מפתיע אותם עם אינפורמציה חדשה במהלך הסצנה ומנציח בעדשתו את תגובותיהם. המתודה הזו מאפשרת לו להפיק משחקניו אמת אותנטית שאף תסריטאי, גאון ככל שיהיה, לא יוכל לכתוב עבורם.
ובכל זאת, מקבץ הדמויות שממלא את המסך מייצר אמינות שרק תסריטאי עם עין רגישה במיוחד לפרטים (פול לאברטי) יכול היה לצוד בעטו. בכדי לייצר דיוק כזה, הסתובב לאברטי החרוץ בין אנשי הקהילה הפקיסטנית בגלזגו, בחן את אורחותיהם ובדק בדיוק איפה ואיך מתנגשת המסורת באורח החיים המודרני העכשווי.
הכוכב הבלתי מעורער של הסרט, והתגלית החדשה, הוא ללא ספק עטא יאקוב, עובד סוציאלי ודוגמן במשרה חלקית שמגלם כאמור את קאסם. כבחור שהניסיון המשחקי שלו מסתכם בהיותו קולב, הוא עושה עבודה מצוינת. גם אווה ברת'יסטל, בתפקיד רושין, מרגשת ומעולה.
"וכיתתו חרבותם לעטים וחניתותיהם למזמרות", אומר הנביא ישעיהו (טוב, לא בדיוק, אבל קרוב מספיק) בחזון אחרית הימים, ותופס מבלי דעת את מצבו המדויק של כל מבקר שינסה לבוא עם עפרון שלוף במטרה לדקור. כי הסרט החדש מבית לואץ' הוא פשוט סרט יפה וחכם. יש בו דרמה אבל הוא גם מצחיק, יש בו אהבה אבל גם כאב, יש בו שחקנית ראשית מצוינת ושחקן ראשי יפיוף-משו-משו, ועם רשימה כזאת, עזבו אתכם ביקורות, כבו את המחשב. שימו נעליים. צאו מהבית. יהיה בסדר.