שופינג אאואר

הסרט "מטאליקה: סוג של מפלצת" הוא סרט חובה בגלל הרבה סיבות, בעיקר עבור אנשים שמעולם לא העריצו את מטאליקה. אחת הסיבות העיקריות היא הנלעגות שבה מוצג הטיפול הפסיכולוגי ביישומו הפשטני והבנאלי. חברי הלהקה מתועדים כשהם עוברים טיפול קבוצתי, אשר אמור להצילם מתהילתם המפלצתית. תוך כדי הטיפול הז'רגון שלהם משתנה לכדי מה שקרוי "פסיכולוגיזציה", עד לסצינות בהן הם מטיחים זה בזה בזעם טענות מלאות ארס כמו "אתה לא מחובר לעצמך!" או "אתה מחבל בתת-מודע בהוצאת האלבום החדש, כי אתה פריק של שליטה!".

בעוד יוצרי הסרט רצו באופן מודע להציג את הגיחוך שבטיפול הפסיכולוגי, כשזה נעשה באופן שיטחי, ארווין יאלום, בספרו החדש "הריפוי של שופנהאואר" מנסה לשבות את הקורא בקסם הטיפול הפסיכולוגי, אך אבוי, גם שם הטיפול הוא שטחי להחליא. הספר מגולל את תהפוכות הנפש שעוברות על פסיכותרפיסט מנוסה, המתבשר על מותו הקרוב, דרך קבוצת הטיפול שלו. במקביל מגולל יאלום את מהלך חייו של הפילוסוף שפעל במאה ה-19, ארתור שופנהאואר. יאלום שוזר בין שני הסיפורים, ומנסה ליצור הקבלות והשוואות רבות – בין מהלך חייו של שופנהאואר לבין התגלגלות הטיפול; בין הפילוסופיה של שופנהאואר לבין התפישות הרעיוניות שעומדות מאחורי הטיפול הפסיכולוגי; ובין המוגבלויות הנפשיות של שופנהאואר לבין אלה של אחד המטופלים הבולטים בקבוצה. אני חוזר על הפועל "מנסה", כי למעשה יאלום לא עושה אף אחד מאלה.

בספר, על כל 360 עמודיו, ישנן שתי נקודות אור, מתוכן רק אחת מהווה סיבה לקרוא את הספר, וזו העובדה שהספר מעניין וזורם. הדמויות סימפטיות, הדיאלוגים לעיתים שנונים ובאופן כללי הספר נותן לקורא תחושה טובה מאוד. נקודת האור השניה היא שיאלום מצליח גם להציע סוגיה מעניינת, גם אם לא מקורית, למחשבה – עד כמה הפילוסופיה של אלה הנחשבים לגדולי החשיבה של תרבות המערב נובעת מגאונות ונגיעה בדבר מה שניתן לקרוא לו "אמת", ועד כמה היא מושפעת ממצבם הנפשי. תהייה זו עולה בספר בנוגע לשופנהאואר, אשר פילוסופיית החיים שלו המוצגת בספר הינה סוג של ריאליזם עגמומי. אחת החברות בקבוצת הטיפול שבה וטוענת כי שופנהאואר היה שרוי פשוט בדיכאון עמוק, ומכאן נובעת הפסימיות הקוסמית שלו, ואסור לשייך לה גדולה או גאונות.

כל כמה שסוגיה זו מעניינת, יאלום אינו מאפשר לקורא לבחון אותה ולתהות בנוגע אליה ברצינות ובעומק ראויים. עם סוף קריאת הספר, כל שידוע לקורא ההדיוט על שופנהאואר הוא פרטים ביוגרפיים מחייו ופילוסופיה שטחית הניתנת לתמצות בשורה או שתיים. בנוסף, הספר מלא בתובנות פסיכולוגיות, הנובעות מרקע של חשיבה מעמיקה ביותר בתחום הפסיכולוגיה – אין ספק כי יאלום אוהב, חושב וחי פסיכולוגיה. אולם תובנות אלה הן קצוות של קרחוני ענק, שורות סיכום, כללי אצבע ותו לא. כך הקורא מסיים את הספר בתחושה כאילו הוא אינו בקיא רק ברזי תורתו של שופנהאואר, אלא גם מסוגל, בכוחות עצמו, לפרש את כתבי הפילוסוף לאור תובנות פסיכולוגיות. למעשה הקורא נשאר עם סיסמאות פסיכולוגיות ופילוסופיות ריקות.

תחושת ההחמצה העיקרית, במישור הפילוסופיה, העולה מקריאת הספר, נובעת מהקהיית כל רגש של סקרנות שאמור היה לעלות בקרב הקורא כלפי כתבי שופנהאואר. סופרים מוכשרים רבים כבר כתבו על פילוסופים שהם כמעט בגדר בלתי נגישים. הגדולה בכתיבה על פילוסופים שכאלה, היא שהיא מותירה כמעט תמיד רצון ומקום להעמקת הידע, דרך קריאת המקור. עם סיום קריאת "הריפוי של שופנהאואר", נותר הקורא עם תחושה של מיצוי. הסיבה היחידה שברצוני לקרוא כעת את שופנהאואר היא האמונה שאין זה ייתכן כי באמת פילוסוף נחשב כל כך ניתן לפירוש פשטני כל כך.

במישור הפסיכולוגיה, עולם הקרוב יותר לליבי וללב המחבר, הספר מקומם ממש. כמעט כל משפט שנכתב בשפת הפסיכולוגיה בספר, טעון במשמעויות עמוקות, עדינות, רגישות ומורכבות כל כך, אשר אינן צפות ולו לרגע במהלך הקריאה, אלא אם הקורא בקיא בעולם משמעויות זה. כך הקורא ההדיוט והסקרן, נותר עם תחושה כי פסיכותרפיה היא רצף של סיסמאות ותחבולות, שמטרתן להעביר את המטופלים תהליך שסופו חשיבה תבניתית ומסודרת.

במהלך הספר מתחילים חברי הקבוצה לדבר את שפת המטפל, והופכים, באופן לא רשמי, למטפלים בפני עצמם. הקורא ההדיוט והביקורתי עלול למצוא במשפטים כמו "[ייתכן ש]אני מודעת יותר למותי שלי ... אבל אני לא מודעת לכך" הוכחה ניצחת לטרחנות שבטיפול הפסיכולוגי. הבעיה שעולה מפשטנות ההתייחסות לפסיכותרפיה, גם בספר זה וגם בסרט התיעודי על מטאליקה, מצביעה על קושי בהתמודדות תקשורת ההמונים המהירה והזמינה בתחום הדורש סבלנות, רגישות, עומק והרבה מאוד זמן.

כל ביקורתי כלפי הספר אינה בגדר המלצה שלא לקרוא אותו. כפי שציינתי הספר מהנה ובעיקר מחניף מאוד לקורא. אולם אם בחרתם לקרוא את הספר – עשו לעצמכם טובה. וותרו על שלושת העמודים האחרונים, שכן סוף הספר הוא הגרוע שקראתי בחיי. בסוף הספר חוגג יאלום, כשהוא כולו מדושן עונג, את ניצחון הפסיכותרפיה על הפילוסופיה, והופך את דמויותיו הכואבות לשיבוט מטומטם של מטפלם-יולדם. סוף הספר מותיר את הקורא עם תחושה של עלבון עמוק, עלבון על כך שהסכים להשתכנע כי יאלום מתאר מגוון של דמויות עשירות בספרו, כשלמעשה יאלום תיאר את עצמו בלבד ואת השקפת עולמו הצרה להחריד.