השורה התחתונה, כבר בהתחלה: הסרט "תפוס ת'כריש" הוא קומדיה מתוקה, עשויה היטב, שתנעים את זמנכם (ואת זמן צאצאיכם, אם יש לכם כאלה) וגם תמשיך את מסורת המסרים החינוכיים אך האמיתיים: שמח בחלקך, עושר לא מביא אושר, ועוד סיסמאות שהקפיטליזם ממצמץ מולן בבלבול אבל ממשיך לשלשל לכיסיו את הרווחים.
הביקורת על "תפוס ת'כריש" יכולה להסתכם במילה אחת: בונבון. כל מילה נוספת מעכבת אתכם בדרך לאולמות הממוזגים. כי זירת סרטי האנימציה (גם הקלאסית וגם הממוחשבת) היא אולי הזירה היחידה שבה אחוז הסרטים הטובים גדול לאין שיעור מאלה הגרועים, ולטעמי הם גם הולכים ומשתפרים, לכן גם כך הסיכוי שתיפלו על פלופ מצוייר הולך ונהיה קטן.
החברים בדרימוורקס למדו כבר מזמן את העבודה. הם יודעים בדיוק את מי צריך לרתום לעגלה כדי לקבל מוצר מצחיק, סוחף, אינטליגנטי, כייפי ומעודד שמות תואר נוספים שאזכורם יביא את הצופים, קטנים כגדולים, להעביר שעה וחצי מול הבד הגדול.
מים רבים זרמו בנהרות המצויירים מאז "מוצאים את נמו", אבל האווירה התת מימית בהחלט יכולה להזכיר לצוללנים שבינינו את הרקע לסרט ההוא. אלא שבזה מסתכם הדמיון בין הסרטים הללו, משום שבעוד נמו וחבריו שוחים בסרט מתוק, ילדותי ובעל גוון אולטרא-דיסני עמוק, "תפוס ת'כריש" הגיע למסך כדי לעשות לנו הכרות עם סערה תת מימית, המטרופולין האמיתי: ניו יורק סיטי של הקרקעית.
מנהטן, כך מסתבר, נמצאת בתחתית המצולות, וכמו המקבילה היבשתית שלה, היא מאופיינת בגורדי שחקים, מוניות צהובות, ניגרס, טיים-סקוור, וגם דג אחד בשם אוסקר, שדומה באופן מפתיע לאחד, וויל סמית (מי שנותן לו גם את קולו).
אני רק אוסקר מהבלוק
אוסקר הוא בחור פשוט מהשכונה שעובד לפרנסתו במתקן לשטיפת לווייתנים של מיסטר סייקס (קולו של מרטין סקורסזה), דג אבו נפחא עם דם חם שמתנפח בכל פעם שהוא מתעצבן. הפקידה המשרדית, הדגיגה טובת הלב אנג'י (רנה זלווגר), היא ידידתו של אוסקר ומי שמאוהבת בו בסתר.
קו?ל?נ?ס, ובעברית מגניבו?ת, היא דבר שנולדים איתו, והסיבה שרוב האנשים לא ניחנו אפילו בקמצוץ מהתכונה הזאת היא ככל הנראה העובדה שוויל סמית (אוקיי, וגם ליאם גאלאגר) קיבל ישר לווריד את רוב רובה של המנה העולמית. במסגרת התכונה הזאת, אוסקר, גרסת צבעי המים של מר סמית, הוא אחד הדברים הכי קו?ליים בכרך התת מימי, אבל יש לו חסך בתכונה מהותית אחרת: הכרת ערך עצמו.
כרוב הדגים (והאנשים) בני גילו, אוסקר שואף למטרה הנשגבת של קיום סלבריטאי הכולל מגורים בגורד שחקים מובחר וסיבוב עם אנג'לינה ג'ולי (הדגה הסקסית לולה). המרוץ לדירה של אוסקר מקבל הזדמנות אמיתית כשהוא נתקל במקרה במותו כריש צעיר, אחד משני בניו של המאפיוז הגדול דון לינו (רוברט דה נירו). שיתוף פעולה עם לני (ג'ק בלאק), הבן והצמחוני (והחי) של דון לינו, בתוספת של שקר קטן ולבן, הופכים את אוסקר בבת אחת למותג: "רוצח-הכרישים", מטאור סלבריטאי חדש בשמיים הרטובים של הכרך.
מכאן מתגלגל הסרט במשעולי העלילה הטובים והמוכרים בכיכובם של זוג מדוזות-שומרי ראש (זיגי מארלי ודאג אי.דאג), שרימפס עם סיפור טלנובלי, גרסאות ראסטה מצויירות של כריסטינה אגילרה ומיסי אליוט (כולל ריקוד מיוחד) ותולעת ה-מ-ו-מ-ה ופעורת עיניים שנתקעה על קרס. כנהוג בעולם האנימציה, בכל הדמויות ניכרת השקעת מחשבה, זמן ויצירתיות בלתי רגילה.
פסלוני כריש האוסקר
גם תסריטאי אגף האנימציה היו תמיד זן משובח, וב"תפוס ת'כריש" גויסו כוחות שחלקם כבר עשו סיפתח עם "עידן הקרח" המופתי. הקצב המהיר, הבדיחות רב שכבתיות (לכל הגילאים), ואמנות ה"לכל המשפחה" מנפקת עוד מוצר לאוויר העולם, ומכוונת גם לקהל מבוגר וביקורתי. אפילו המסר עתיק היומין "איזהו עשיר? השמח בחלקו" שמרפד את הגב המוסרי של הסרט, לא הופך אותו לקקמייקה חינוכית מדי שמקשה על הצפייה.
הקפיטליזם הוא חיה מוזרה. לפעמים, במוצרים שהוא עצמו מנפק, קיימים מסרים שאם יילקחו ברצינות, עלולים (או עשויים) להפסיק את מזבח הצרכנות שחלקנו מתפלשים בו עד ללא היכר. משעשע לחשוב שפסלוני הכריש, או חולצות עם הדפס של אוסקר הדג מכילות בתוכן מסר אנטי צרכני שנקנה בדולרים. פרדוקס או לא, הסרט "תפוס ת'כריש" הוא מוצר ראוי ששווה את הכסף שתשלמו עליו, פלוס התקווה שהילדים יחליטו להפנים את המסר ולוותר על המרצ'נדייס. אבל בואו לא נבנה על זה.