וואלה!
וואלה!
וואלה!
וואלה!

וואלה! האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

פטסאונדס בוי

3.10.2004 / 11:53

רביב גולן עושה כבוד לבריאן וילסון שמוציא לראשונה קלאסיקה גנוזה, ומוסיף על הדרך עוד שלוש מצוות קנו/אל תקנו

תן חיוך הכל לטובה

בריאן וילסון רצה לעשות את האלבום הטוב בכל הזמנים ויצר את "פט סאונדס". פול מקרתני שמע את "פט סאונדס" וכתב בתגובה את "סרג'נט פפר". בריאן וילסון שמע את סרג'נט פפר והשתגע. השנה היא 1967.

שנתיים קודם, ב-1965, מגלה בריאן וילסון את ה-LSD ועוזב את פס הייצור ללהיטי גלישה על מנת לעשות את המוזיקה שלו, ללא תכתיבים חיצוניים. הוא מסיים את התהליך כשהוא מסומם, מטורף, ובידיו אחד האלבומים הטובים שהעולם הזה שמע. הפרוייקט הבא, אלבום אפל יותר ורוחני שיביס סופית את הביטלס ואת "סרג'נט פפר" שלהם, יצא לדרך. כשהסינגל הראשון - "גוד וייבריישן" כבר ברדיו, האלבום קרוב מאוד לסיומו, העטיפות מודפסות, והברמנים כבר עובדים על קוקטייל ההשקה, וילסון התמוטט. לא שלא היו רמזים מוקדמים לכך שהגאונות עומדת להתחלף בטירוף מוחלט, אבל אף אחד לא ציפה לקריסה. אחת הגרסאות טוענת שהיא קרתה לאור מצבו הנפשי של וילסון ולאחר שלשיר "Fire" (שהוקלט כשכל הנגנים לבושים בבגדי כבאים) היה לטענת וילסון כוח מאגי שגרם לסדרת דלקות באזור. השריפה היחידה שלה גרם השיר, כמובן, שייכת לחברת קפיטול וכוללת הרבה מאוד ניירות צבעוניים (אך אל דאגה, "סמייל" כבר יצא בצורה זו או אחרת בקופסה שיצאה לביץ' בויז בשנת 93' ובאלבומים "Smiley Smile" ו-"Surfs Up").

שלושים ושבע שנים עברו מאז ש"סמייל" נעשה. העולם נכנס לעידן של טרור גלובאלי, פול מקארתני הפך לזקן ולא רלוונטי, ובריאן וילסון הפתיע השנה כשהוציא אלבום חדש ומביך (ובו דואט עם יריבו מקרתני).

"אני חושב שלא נועדתי לזמן הנוכחי" שר פעם וילסון ב"פט סאונדס" וצדק בכל מילה. בין השנים 66'-67' הוא יצר שני אלבומים מעולים. אחד מהם מאסטרפיס, שהפך עם השנים לספר התווים שממנו מעתיק כמעט כל מוזיקאי בעולם המערבי. כעת, אחרי סיבוב הופעות מצליח שבו ביצע את השירים של "סמייל", החליט וילסון להוכיח לנו שהוא בעצם על-זמני ולהציג לנו באופן רשמי את האלבום שנולד אחרי "פט סאונדס". לא את ההקלטות המקוריות אלא ביצוע חדש של וילסון בשיתוף עם להקת ההופעות שלו.

ובכן, כמו ב"פט סאונדס", גם ב"סמייל" ישנן הרמוניות מושלמות, מלודיות פופ שעושות לך איפון עוד לפני ששמת לב, ורעיונות שמספיקים לחמש מאות דיסקים. שלא כמו ב"פט סאונדס" יש בו גם רגעים של פסיכדליה ושל אפלוליות. הקטע "Mrs. O'Leary's Cow" מרגיש כמו טיול ברכבת שמובילה לגיהינום. ואם לנון כתב את "I am the Walrus" אחרי ששמע סירנות, וילסון כתב את "I'm In Great Shape" אחרי שבוע בנגריה. אפשר להמשיך ולספר גם בעוד שלושת אלפים מילים עד כמה השירים כאן נפלאים, אבל צריך לדעת שהוא פחות טוב מפט סאונדס ולא ממש מאסטרפיס. ומה יש לבריאן וילסון לומר על כך? "אני חושב ש'סרג'נט פפר' טוב מ'פט סאונדס', אבל 'סמייל' טוב מ'סרג'נט פפר'" הוא טען לאחרונה. אם הוא היה מוותר על הכבוד בן 37 השנים, ושם מול "סרג'נט פפר" את האלבום הנכון, הוא כנראה היה צודק.

בריאן וילסון, "Smile" (הד ארצי)

משכפלי הנוסחאות

דניס וילסון (אח של) היה חבר של הרוצח/מוזיקאי צ'ארלס מנסון. לצא'רלס מנסון היה נהג בשם קסאביאן. על שמו נקראת הלהקה שבעוד מספר שורות תעלה כאן על הגיליוטינה. אם תשכחו מזה לרגע, ותזכרו בסוף האייטיז, יצוצו בין רגע הסטון רוזס, ופריימל סקרים פוגשים את אנדרו וותרול ועושים היסטוריה. במילים אחרות, תזכרו בתקופה שבה הרוק הפך להיות רקיד, גרובי, ואנשים לקחו סמים בהופעות. ממש כמו היום. ממש כמו מה שקסאביאן מציעים לנו, מבלי לחדש דבר, ולחזור על מנטרות שלא אומרות כלום. האלבום שלהם גרובי אך קלישאתי. הוא לא רע, במובן השלילי ביותר של המובן. שיר אחד בו, "Reason is Treason", נשמע כמו הרגע שבו בלאק רבל יחליפו את מעילי העור בז'קט זרחני. שיר אחר, "Club Foot", הוא העתק מדויק של פריימל סקרים. קטע נוסף, "I.D", מתחיל כמו קטע קלאסי של מייק אולדפילד אך מתעלה על עצמו בערך באמצע, וחוזר להעתיק מאיאן בראון, לרווחת כולם. חלק מהקטעים באלבום הזה, בעיקר האינסטרומנטליים, מצליחים להתרומם, השאר לא מתרסקים, אך גם לא עושים דבר מלבד לשכפל נוסחה קיימת. צריכים להתרחש שלושה דברים כדי שקסאביאן תחשב ללהקה טובה באמת: 1. איאן בראון צריך לכתוב להם את האלבום הבא ואולי גם לשיר בו; 2. אנדרו וותרול צריך להפיק אותו. 3. שואה ביולוגית צריכה להרוג חצי מהלהקות הטובות בבריטניה.

קסאביאן, "Kasabian" (הד-ארצי)

ג'ק פוט

סמוך לקליפורניה, ארה"ב, ישנו מדבר, ובתוכו נווה מדבר ניאוני. לאס וגאס שמו. בלאס וגאס ניתן למצוא את כל מופעי הבידור הידועים למין האנושי - ממאלפי פילים ועד סלין דיון. הכל. אולי משום כך עד לאחרונה לא ניתן היה למצוא שם להקה מקומית ראויה. או ליתר דיוק, להקה מקומית שהשאיפה שלה היא להחיות את מורשת סיימון לה-בון, שחיפשה "סולן בעל מראה אואזיסי", ומצאה אדם בשם ברנדון פלאוארס. בואו נודה, לא ניתן למצוא צירוף כזה בשום מקום בעולם, אפילו לא בלאס וגאס. זה שזה קרה, ושהקילרז מתגלים רוב הזמן כג'אק פוט, צריכה לחמם אל ליבנו. יש להם לא מעט שירים שמדבקים כמו הרפס ונשמעים כמו הכלאה בין דוראן דוראן, U2, הקיור והסמיתס. יש בהם יותר אייטיזיות משעתיים מול הטלטקסט, ויש בהם אנרגיה, רוח נעורים, ומלודיות עם איכויות מתפזמות שמפצות על הרגעים החלשים בצורה מדאיגה שיש באלבום הזה. שתי הפנינים מהאלבום, "Mr Brightside" ו-"Somebody Told Me" כבר הפכו ללהיטים בבריטניה. למרות זאת, אם הייתם צריכים לקנות רק אלבום ניאו-אייטיזי אחד השנה, החדש של אינטרפול היה השווה ביותר. אם מזלכם שפר עליכם וזכיתם בפרס כספי גדול, אלבום הבכורה של הקילרז הוא משהו ששווה שיהיה בבית.

הקילרז, "Hot Fuss" (הליקון)

לנקנק את ניק

מיכה פ. הינסון, יליד טקסס, הוא כמו ניק קייב, רק טוב יותר. הוא פוצע את הלב כמו שאפילו דוקרן קרח לא יצליח לעשות והוא עושה זאת בעזרת הנשק שלו: שירי פולק כתובים היטב, בלדות רצח, אמריקנה, מוזיקת מערבונים ושירה מצמררת. איתו ביחד, על ההפקה, נמצאים חבריו הטקסנים, הארליז, עליהם המליץ לכם, ממש כאן, איל פרידמן לפני כמה שבועות. כעת, נשאר לכם רק להשיג את האלבום הזה, לחכות שיהיה חורף, ולהתכרבל למוות.

מיכה פ. הינסון, "Micah P. Hinson And The Gospel Of Progress" (יבוא, Sketchbook)

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    1
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully