תקופת החגים הזו, בה מנסים כולם לשרוד מארוחה לארוחה, גורמת לי תמיד להרגיש נורא קולקטיבי. כולם חוגגים, כולם אוכלים, כולם אומרים שנה טובה, וכולם מאבדים קשר עם השעון הפנימי שלהם. כולם. החלטתי להתייחד קמעה. ארזתי תיק צד, פתחתי כפתור בחולצה, ונסעתי לפסטיבל עכו, להרגיש קצת אחר. אבל מה? כולם היו שם. ראו תיאטרון, עשו תיאטרון, ניגבו חומוס והרגישו אחרים בטירוף.
חצי יובל חוגג פסטיבל עכו לתיאטרון ישראלי אחר, ולפי ההמונים הממלאים את העיר והקושי הגדול בהשגת כרטיסים, נראה שיש קהל. אמנם נדמה שאחוז נכבד מתוכו מורכב מאנשי תיאטרון שבאים ללטף זה לזה את הכרס, אבל בכל זאת הלחץ בקופות ניכר.
כל המי ומי של תעשיית התיאטרון הישראלי מצפינה בימים אלה אל העיר העתיקה של עכו. אינני בטוח אם זה בגלל חגיגות חצי היובל, אבל אפילו תיאטרון "הבימה" הכל-כך לא אחר, שלח רכבת מיוחדת מתל אביב. המחווה של התיאטרון הלאומי, היא רק סממן לכיוון הכללי אליו מושך הפסטיבל משנה לשנה: המיינסטרים. ואיך לא בעצם? נדירים הם יוצרי התיאטרון שיעדיפו חיי רעב נאמנים לאמת אומנותית, על פני משכורת קבועה במחיר זימרת המרי-לו. לא סתם מוענק השנה ליעקב אגמון, מנכ"ל הבימה, פרס יקיר הפסטיבל.
מחזאי סורי וואגינה חברתית
שלא יובן לא נכון יש הרבה תיאטרון טוב ומרתק לפגוש בעכו. בטח מעניין יותר מרוב מה שתראו בתיאטראות הרפרטוארים. אחרי יבול חלש בשנה שעברה, ואחרי שאפילו ההצגה הזוכה בפסטיבל, "גרעינים", לא שרדה מחוצה לו, נמצאו השנה כמה פנינים ראויות ביותר מתוך רשימת ההצגות המתחרות. התפריט די קבוע סך-הכך: מחזאי סורי שמבקר בחריפות חסרת תקדים את השחיתות והצביעות של החברה בה הוא חי, איזו בחורה או שתיים שמדברות בפתיחות על הואגינה החברתית הדואבת שלהן, אמני מיצב שחולקים את הזייתם המוזיקלית-פלאסטית-פואטית, ואיזה טמבל שמורח את עצמו בבוץ ומבצע מיני פולחנים בחצר עתיקה.
אחת היצירות השלמות והמטלטלות בפסטיבל, היא "הדרך לעין חרוד". מיכל קפלן עיבדה את ספרו של עמוס קינן משנת 1984, לכדי מחזה אפוקליפטי מטורף, שמציג את ארץ ישראל על סף התפוררות. הבמאית הצעירה והמבטיחה מור פרנק, מביימת ברגישות סיפור מסע ברחבי ישראל, מעל ובעיקר מתחת לאדמה, בו נחשפים הלכי רוח, יחסי הכוחות בין תושבי הארץ, אידיאולוגיות וחלומות שקמו ונפלו. כל כך רחוק, ובו בזמן כל כך קרוב.
הצגה מומלצת נוספת, היא "ריקוד לבן". זהו מפגש מושלם בין כותב צעיר וגאוני, רועי חן, מעצבת מצוינת, סבטלנה ליפשיץ, והרקדן-כוריאוגרף העילאי סהר עזימי. המופע מתרחש על פני הים, ומפיח חיים בטקסטים הרומנטיים כל כך של חן, בעזרת זריית שברי חלומות צבעוניים בינות לגלים, ושימוש בשפה התנועתית הזורמת והאנושית של עזימי. מופע שמייצג בחינניות את כל מה שכיף בפסטיבל הזה.
גטו ארטיסטי
מה שתמיד חסר בפסטיבל, וחסר גם השנה, היא אווירת הפסטיבל האמיתית. אם דמיינתם טיול שקט בין עשרות מופעי רחוב צבעוניים, תוציאו את החיזיון מהראש. כמו תמיד, האיזור בו מוצגות ההצגות המתחרות מופרד ממתחם מופעי החוצות, מה שיוצר באופן אוטומטי סוג של גטו ארטיסטי. בפנים, מתחככים אנשי התיאטרון, ובחוץ, מבעבע המון רב של מבקרים, הרבה מהם באו בעיקר ליהנות מדוכני המכירה.
הרעש גדול, התנועה קשה, וקצת אחרי שניגבת חומוס, נגסת בקלווה, הפגנת דו-קיום והרגשת אחר בטירוף שלך, אתה רוצה נורא לחזור הביתה, לשטוף את סרחון הפלצנות של עידו תדמור באיזו מקלחת טובה, ולחזור להיות כמו כולם, שמפטירים בגאווה "בדיוק חזרתי מעכו, והיה מטורף. בקטע אחר!"