באולינג לקומבינה

הסרט "לחצות את אירופה עם 100 דולר" שב והוכיח אתמול שככל שתעשיית הטלוויזיה הישראלית מנסה לשוות לעצמה הרגלים טרנדיים יותר, כך היא צועדת אחורנית. "לחצות" (ערוץ 10) אמור היה להיות פרק אחד מתוך שניים שמוצץ בחדווה את לשד ז'אנר הריאליטי המשגשג, אולם למעשה הציג הומאז' מקולקל לסדרת סרטי "חייך אכלת אותה". ככל שהצלחתי להבין, יגאל צור התחבט בין גילום דמותו של יהודה ברקן ליענקל'ה בן סירא. מאחד הישראלים התמימים הוא אפילו סחט 100 יורו.

את הפיגום עליו נבנה הסרט היווה המוניטין של צור ככתב שטח אמיץ והרפתקן, אחד שהיה בעיראק בזמן המלחמה. הפעם הסכנה שאיימה על צור היתה נעוצה בארנק: הכל ב-100 דולר כאמור, כולל מחיר הטיסה לשם. כיוון שהתוצאה הסופית הייתה משעממת – לפי הפרומו ניתן היה לצפות שהוא מינימום ישדוד בנק עם סכין בין השיניים – אין לי אלא להניח שכל העסק היה פרודיה עצמית מתוחכמת על מצבו הכלכלי העגום של הערוץ, או לפחות נורית אזהרה לשאר הכתבים. משהו בבחינת "נראה אתכם עכשיו חוזרים עם קבלות על מוניות ספיישל כשיגאל שלנו מסתדר עם טרמפים".

בהנחה שבכל זאת לא היה מדובר אתמול בהומורסקה למביני עניין בלבד, מה שחיבל מלכתחילה באטרקטיביות של הסרט קשור בכך שלמן הרגע הראשון התחוור שצור ניחן בכריזמה של אפרסמון. התבטאויות בנוסח "אפשר לקבל איזה סטייק טוב" מתאימות יותר מכל לז'רגון הקולינרי של החברה של סבא-רבא שלי; אבחנות סוציולוגיות דוגמת, "לאן הישראלים יכולים לברוח? לקניות כמובן" מיצו את תפקידן ההיסטורי עוד במדריכי הסבנטיז של לפיד (טומי) לאירופה; ואולי ראוי היה לציין כאן את טעמו בפאות לחיים.

מכל מקום, בעיה משמעותית יותר טמונה הייתה בפרדוקס שמעקם לא מעט ריאליטי מסוג זה: לצד הכסף המצומק התלווה לצור צוות הפקה. אתה, כמובן, לא יכול לגרות את הסקרנות של הצופה לעלילותיך כשמסביבך מצלמות, אתה בוודאי לא יכול ליצור אמינות כשסימולטנית עם ניסיונותיך להידחק חינם לאוטובוס אתה נואם למיקרופון של הצלם. אלא אם כן, כאמור, לא היה זה ריאליטי אלא הפקה יהודה-ברקנית. ואם כבר ברקן, בלי איגור השמן זה לא הולך (עם כל הכבוד לחיבתו המודגשת של צור לנקניקים).
מוזר שאיש בערוץ 10 לא חשב שראוי יותר היה לשלוח אותו עם מצלמת וידאו ביתית שהייתה מרוויחה לסרט מראה אותנטי יותר וחיסכון תקציבי. אבל זה לא היה הרישול המחשבתי היחידי.

כשצור שיכנע איזה צעירה יהודיה-קנדית, שטיילה בוינה במסגרת טיול שורשים, לאפשר לו ללון בחדרה הוא נשמע מסביר ש"זה אתגר אישי". לשון אחר: הוא חשף בפניה את התרגיל ונטל בכך את העוקץ מהמשימה. שהרי אין קשה יותר מלגרום ליהודיה שתרה אחר זהותה ונלהבת לפגוש ישראלי עם קריאות "שלום, שלום" למאן לקבל אורח מארץ הקודש בצל קורתה. בייחוד לא כשאתה מסביר לה שהכל מיועד לסרט עבור הטלוויזיה בישראל.

לנוכח העובדה שכשצור חיפש טרמפ לאמסטרדם התחוור שחשבון הסלולרי לא כלול במסגרת ה"100 דולר בלבד", ולצד אבחנות מקוממות בדלותן כמו "הצ'כים האלה יתנו לך גם לגווע ברעב" או "הגרמנים האלה חארות" – האם זה מה שהפנים צור במסגרת שיטוטיו העיתונאיים בנכר, כי גם סבא שלי חושב כך והוא כמעט לא יצא מביתו – כבר קשה היה לומר אם מדובר בסרט רע משום שהריאליטי מיצה עצמו או שפשוט מדובר היה באיש הלא נכון במקום הלא נכון (גישה מקובלת בערוץ 10).

בשלב מסויים בחר צור לבזוז ארוחת חינם דרך פנייה למסעדן ישראלי עם הצעה לנוסחת "אוכל תמורת שטיפת כלים". מכיוון שאני מתקשה לחשוב על מצב שבו זו לא הייתה הנוסחה הראשונה שכל ישראלי שנתקע בגולה נטול מצלצלין היה הוגה, אין ספק שעם חשיפת איכות התושיה של צור מאוד משמח לחשוב שמסיקורי המלחמה שלו בעיראק הוא הצליח לחזור הביתה בשלום.