כתב אישום חברתי: הספר הנוקב והמפחיד על מערכת החינוך הכושלת שלנו

רגע לפני ש'אחרי החגים' מגיע ומתפרסמות המלצות ועדת דברת, או בשמה הרשמי "כוח המשימה הלאומי לקידום החינוך בישראל", יוצא לאור ספרו החשוב של שלמה כרמי "משבר החינוך הישראלי הפוסט ציוני". בספר עוסק כרמי, איש חינוך בכל רמ"ח אבריו, במה שנדמה בתחילה כשלג דאשתקד ומפרק ומבקר את המלצות דו"ח ועדת הררי, שהוגשו לפני 12 שנה לשרת החינוך דאז, שולמית אלוני. אבל אין לטעות, זהו ספר אקטואלי מאין כמוהו, שמגיש בפני הקורא ראיית עולם חינוכית שלמה, ומתמודד באומץ עם כמה מהמוסכמות החברתיות, שכבר נדמה שאי אפשר לערער עליהן.

ועדת הררי נדרשה לבחון את סוגית החינוך הטכנולוגי בישראל ובראשה עמד נשיא מכון ויצמן, פרופ' חיים הררי, מדען בעל שיעור קומה אך לא איש חינוך במובן הפדגוגי של המילה. אמנם סביר להניח שבתפקידו האקדמי עמד הררי מול כיתה, הרצה ולימד דורות של סטודנטים, אך הוא לא חינך. לפחות לא "חינוך" כמו שכרמי תופס אותו. בראש ועדת דברת, רק להזכיר, עומד איש עסקים.

דרכי העבודה, המטען הערכי עליה נשענה הוועדה בעבודתה והתוצאות אליה הגיע בעייתיות בעיני כרמי, שמציע קריאה אחרת למושגים 'מצוינות' ו'ערכים' ושמפליג עד למקורות החינוך הציוני מראשית המאה שעברה, על מנת להסביר את משנתו. כרמי עומד איתן על דעתו ובלי להסמיק אפילו לרגע מעלה מהאוב את תפיסתו של א.ד. גורדון המשלבת חברה ועבודה פיזית ורוחנית. לא רק מול המחשב אפשר לעבוד טוען כרמי. יש לחנך גם לעבודת כפיים יצרנית, שהיא המפתח למיצוי הנפש.

הספר מספק כלי מחשבתי ראשון במעלה להתבוננות קצת אחרת על הדברים, על הלך החשיבה העכשווי המורכב מ"קפיטליזם, כסף והיי טק". שלטון ההון, הדחיפה להשגיות מדעית והרדיפה אחר הענק מאמריקה שיקנה את מסדרונות הקיוביקל בהרצליה על יושביהם, הם שהשכיחו ערכים כמו רוח האדם והגשמה עצמית. כרמי מזכיר כי גם בחברה המודנית יש צורך בעובדי כפיים, בטבחים, שוערים ועובדי אדמה, לצד מנתחי הלב ואנשי המחשב. סילוק האמנויות הטכניות ממערכת החינוך ושימת הדגש על קידמה גורמת לדעתו לניכור בין שתי קבוצות אוכלוסיה זו, לבוז שחש המהנדס כלפי מנקה הרחובות.

תהליך זה הוא הרסני לחברה והרסני לאדם עצמו. ההתעמרות במאות אלפי מהגרי העבודה, היחס אליהם כאל חפץ או מטבע עובר לסוחר, נובעים לדעתו מקידוש הטכנולוגיה החדשה ודחיקת הישנה. להשמת האדם הרוחני בשולי העניין. הניכור הוא תוצאה של מערכת חינוכית שמנטרלת את הנשמה, מעודדת גישה אינסטרומנטלית לבריות ושמציבה בפני התלמידים שלט ניאון ירוק זוהר של "$$$".

אין לטעות בכרמי ולחשוד שמדובר ברומנטיקן שנהנה להתרפק על העבר ולרטון על הנוער של ימינו. חציו אינם מופנים לבני הנוער אלא למתווי המדיניות. לאלו שעיקרו את בית הספר מנשמתו והפכו אותו לתחנת מעבר. על פי תפיסתו, התיכון הוא מוסד עצמאי בעל ערך משלו, לא בית חרושת לציונים או קערה ללישת בצק בדרך לאפייה באוניברסיטה, שהרי רוב בוגרי התיכון לא יגיעו לאוניברסיטה. רק בשל כך יש לקרוא את הספר, להתחמש קצת אל מול הכדורים שיורה לימור לבנת אל לב מערכת החינוך, להתגונן מול סכין המנתחים הקהה של פקידי האוצר, שבשם החיסכון והיעילות מנתחים את משרד החינוך, אך משאירים את התלמידים חסרי האמצעים למות מבערות.

בתיכון צריכים הנער הנערה להמשיך ולספוג ערכים. לא בדמות "שעה של ערכים" שנבלעת בין שיעור מתמטיקה לאנגלית, אלא בדמות מערכת שלא מפחדת מחינוך אמיתי לערכים. ערכים הם לא מקצוע בפני עצמו, אלא לב ליבו של המעשה החינוכי. הלאה הטכנוקרטיה, זועקים דפי הספר. הלאה "100 מושגי יסוד של ציונות", כדוגמא קיצונית למכניות של ערכים.

עידוד המצויינות באופן עיוור מביאים לתחרות פרועה, טוען כרמי, תחרות שהופכת את הצטיינות במדע לחסרת ערך, כל עוד לא מתבצעת אינטרגרציה חינוכית עם עולם הרוח. הצטיינות לבדה תביא ליצירת אנשים צרי אופקים אך "מצטיינים". אנשים עקרים אבל בעלי ידע אינציקלופדי, אבל חסר משקל.

זהו ספר חשוב ועשיר במקורות, שנכתב בדם ליבו של כרמי. ניכר שמדובר בלהט אמיתי ומשנים של נסיון במערת החינוך. כרמי מציג עמדות שנדמה שכבר עברו מהעולם יחד עם מכנסי הזלמן וכובע הטמבל. מדובר בספר עיון שלא מצטיין בכתיבה קולחת, שמצריך התמודדות עם ציטטות ארוכות של חוקרי חינוך מרחבי העולם ומישראל. קל לנשוף בבוז ולהגיד שהאיש חי בעולם של אתמול, אבל קשה הרבה יותר להתמודד באמת עם כתב האישום החברתי הזה.

*משבר החינוך הישראלי הפוסט ציוני / שלמה כרמי – הוצאת הקיבוץ המאוחד