וואלה
וואלה
וואלה
וואלה

וואלה האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

לכל שיר יש מכסה

6.10.2004 / 10:47

איל פרידמן מאחה לב שבור עם אלבום הקאוורים החדש של גרג דולי ומפנטז על מייק פאטון פורץ לגמר של "כוכב נולד"

מצד אחד הבלוז – זמר שופך את הרע ומר לו, כותב טקסט ומיילל אותו. מאותו צד – סינגר-סונגרייטרים. מצד אחר – לאס וגאס. עולה פרנק סינטרה על במה ושר מילים ולחן, שכתב אדם אחר. אבל למישהו איכפת אם סינטרה המנוח חיבר את "My Way"? הרי כל שיר בו הוא נגע הפך מיידית לשלו.

רבות נכתב על מהות הביצועים המחודשים. יש הטוענים שאין בהם צורך. שרק למחברו של שיר, או לפחות לזה ששר אותו ראשון, יש עליו בעלות. ישנה הקואליציה הטוענת, שאם מבצע אינו מחדש דבר שלא שמענו ביצירה, הרי שהקאוור מיותר. ויש החושבים, שחידש, לא חידש, מה זה משנה? העיקר שריגש. היום, אם אתה אמן רוק בעל שיעור קומה, ברור שלפחות חצי מהקטע, המילים או הלחן, חייבים להיות שלך. לכן, מעניין לשמוע זמרים ייחודיים, שכל כך מזוהים עם יצירתם הפרטית, שיש להם תשוקה בלתי נשלטת לקאוורים. מייק פאטון, למשל. יש בכלל יצור מקורי ממנו? אבל רק תנו לו: מברט בכארך ועד ג'יי-לו, הוא ישמח לחדש. ומה עם ג'וני קאש זצ"ל, שעשה בשיריהם של ניין אינץ' ניילז וניק קייב כבשלו? כמות הקאוורים של האיש הזה עלתה על גדותיה, אבל מי בכלל רואה בו זמר קאוורים. תארו לכם את פרצופי קברניטי ערוץ 2 אם לבמת "כוכב נולד -הגמר" היו פורצים פאטון, קאש וגרג דולי. אם אלו היו הפיינליסטים זה היה גיהינום או גן עדן? קרוב לוודאי שאת הגמר הזה אף אחד לא היה שוכח.

ג'נטלמן

דולי, בכל מקרה, הוא חיית קאוורים. אבל בדומה לפאטון, קיבל את התיאבון רק אחרי שכבר הוכיח את עצמו כמבצע-כותב. הוא הקים עם חבריו בסינסינטי של 86' את האפגן-ויגז, אחת הלהקות הבולטות של ימי הגראנג', וההרכב הראשון מחוץ לסיאטל, שהוחתם ע"י סאב-פופ, חברת התקליטים נושאת דגל הפלאנלית והגראנג'. בשני אלבומיהם הראשונים והמוצלחים הם הזכירו בסאונד את חבריהם לסצינה: מאדהאני, הסקרימינג טריז ושות'. "Congregation" השלישי מ-92' סימן מפנה. הרוק החופר והמיוסר קיבל בו טוויסט של סול. לחיזוק, הם הוציאו מייד אחריו את "Uptown Avondale EP", עם קאוורים לשירים של אל גרין, הסופרימז ואחרים. ב-93' הגיח "ג'נטלמן", שהיה ונותר מאסטרפיס מערכות היחסים השבורות האולטימטיבי, והאלבום הגדול האחרון של ימי הגראנג', לצד כל אלה של נירוונה, כמובן. התקליט הזה, אגב, כמעט ולא ראה אור. דולי היה כל כך מרוסק ומדוכא בכתיבתו, שהוא חשב שאולי זה יותר מידי לשחרר. אלה היו חבריו לוויגז שלא וויתרו לו. את המילים של השיר האחרון באלבום לא הוא כתב, הייתה זו הבלדה הבלוזית הרוצחת של טיירון דייויס, "I Keep Coming Back". כאילו אמר, "ולסיכום – במלותיו של המשורר הידוע...".

בתקופה הבאה, בין שני אלבומי הרקוויאם של הוויגז, ניכר שדולי לא ויתר על עולם הבי-סיידז כדי לבצע קלאסיקות סול כמו "The Dark End Of The Street" או אפילו היפ-הופ עכשווי כמו "קריפ" של TLC. וגם כל מי שראה את דולי מופיע, יודע שהוא לא יורד מהבמה בלי איזה קאוור ספונטני של פרינס, או איזה להיט או שניים עכשווי מעולם האר-אנ'-בי וההיפ-הופ.

שעת בין הערביים הארוכה של הנפש

ואז הגיעו הטוויילייט סינגרז. דולי טס להאל בבריטניה, כדי לפגוש צמד מפיקים אלקטרונים, שהגניבו אותו: פילה ברזיליה. יחד הם יצרו את "Twilight" ב-2000, והמפגש היה חלומי. קולו המיוסר של דולי נשמע לראשונה מחוץ למסכי הדיסטורשנים שאפפו אותו, כשסביבו מכונות תופים רכות ואלקטרוניקה אוורירית. והוא, איך לא, עם לב גמור. הוויגז התפרקו, כמוהם השותפות עם ברזיליה, והטווילייט הפכו לקולקטיב חברים (ביניהם מארק לנגן מהסקרימנג טריז), שיוצרים את פלטפורמת הביטוי של דולי. "בלאקברי בל", האלבום השני של הטוויילייט, אכזב רבים כי הוא נשמע כחזרה לגיטרות, לכבדות. בדיעבד הוא יפהפה. ועכשיו יצא "She Loves You", אלבום טווילייט שלישי, שכולו קאוורים. אבל תסמכו על דולי. הוא פשוט ניצל כמה מהשירים האהובים עליו, כדי להרכיב שוב פאזל רגשות סוערים. במקום לערוך די.ג'יי סט, הוא בחר לשיר.

"'She Loves You' משמעו שהיא אינה אוהבת אותי", הוא רושם באתר שלו. "זה סיפור על כמיהה ועל אהבה לא הדדית. על אהבה אבודה. אהבה מבוזבזת". וזה באמת סיפור עם התחלה, אמצע וסוף, שלא הוא כתב, רק שכבר בתחילתו מורגש ההפך. כל בחירה פה משמעותית, לא פחות מהשירים שהחליט קורט קוביין לבצע באנפלאגד של נירוונה: הווזלינס, דייוויד בואי, המיט פאפטס, Ledbelly- זוכרים שלא קוביין כתב את השירים ההם?

מכירים את התחושה שאם רק יכולתם לשיר למישהו קרוב שיר שמדבר אליכם, זה היה פותר כל כך הרבה בעיות? הוא/היא היו מבינים? לא ביררתי את זה, אבל מרגיש לי שהטוויילייט החדש, הוא הניסיון של דולי לעשות זה. כשהוא שר את "הייפרבלד" של ביורק בדרכו המלוכלכת, ממש אפשר לדמיין את אהובתו לשעבר אומרת :"אוף, אתה כזה זייפן...". כשהוא ממשיך עם "Strange Fruit" של בילי הולידיי הוא כבר לא יכול לסבול את הכאב. הוא הופך לשלו, ברוקיות כמעט גסה, את "Real Love" של דיוות האר-אנ'-בי מרי ג'יי בלייג', שידועה כשברון-לב מהלך, ובוחר ב"Please Stay" של מרווין גיי מ-"Here My Dear", אלבום הגירושין שלו מאשתו. יש סמלי מזה? את ההשראה לקאוור ל-"Summertime" הוא קיבל דווקא מפסקול "טווין פיקס". דולי משתמש במגוון מפתיע של יוצרים: הופ סאנדובל (מאזי סטאר), ג'ון קולטריין, פליטווד מק ואפילו מרטינה טופלי בירד האקסית של טריקי, מאלבום שיצא לפני פחות משנה. מכולם הוא יוצר מיקשה אחת של רוק-אנ'-רול עדין אך מחוספס, שרק מאיים להתפוצץ. מגעגועים. זה ממש לא אלבום שמוציא שירים מהנפטלין ומפתיע בפרשנויותיו. זה כן תקליט של אוהב מוסיקה, שיודע להתבטא יותר מכל דבר אחר כשהוא מחליט לשיר. והוא יודע לשיר, הבן זונה.

טוויילייט סינגרס, "She Loves You" (אן.אם.סי)

sheen-shitof

שדרגו את הביצועים

הארכת משך האקט ושיפור ההנאה במיטה - במבצע מיוחד

בשיתוף "גברא"

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    0
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully