אני וסיימון ואורי הקטן

"קוראים לה ריו, היא רוקדת על החוף
בדיוק כמו הנהר ההוא, מתפתל על אדמה מאובקת
וכשהיא זורחת היא באמת מראה לך את כל מה שהיא יודעת
הו ריו ריו תרקדי לאורך הריו גראנדה."

היום אתה יכול למצוא מילים של שיר תוך שמונה עד תשע שניות, בממוצע. פעם זה היה יכול לקחת שבועות וחודשים, אם בכלל. קודם היית צריך להקליט את השיר מרדיו עמאן. אחר כך, להתחיל לעבוד עם הקסטה (היו אז קסטות, שזה היה הפורמט לפני קלטות, שהיה אותו פורמט בדיוק רק בשם אחר, שאחריו הגיעו כל מיני פורמטים דיגיטליים משונים, שאחר כך התקבעו על דיסק, ואז נעלמו ונעשו אוויר, אוויר שאפשר לאגור על המחשב ובכל מיני גרסאות מוקטנות, רזות, לבנות, אלגנטיות של מחשב, אבל אוויר נבר-דה-לס, אוויר לא מוחשי, צלילים שאי אפשר לתפוס ביד ולהגיד, "יש לי", אבל בואו נחזור לקסטה) – קדימה, אחורה, קדימה, אחורה, קדימה אחורה, כמו ריקוד תמים לאורך הריו גראנדה, שהוא, אגב (מצאתי תוך ארבע וחצי שניות) חבל ארץ בדרומה של ברזיל הכולל שלושה מחוזות, וגם נהר (מתפתל), שכדי שאותה ריו תרקוד לאורכו יידרשו לה משהו כמו שישים ואחת שנה, לא כולל מנוחות.
או, אפשרות אחרת היתה לחכות לתקליט שיצא, ולקוות שיהיה בו דף מילים, מה שלא קרה במקרה הספציפי הזה ולכן מילותיו של סיימון לה-בון, סיימון לה-בלאדי-בון, נותרו מסתוריות ובלתי מפוענחות וקסומות, בגלל שכאלה הן היו, ובגלל קולו המנוזל, המאומץ מדי, הגבוה מדי, חסר הנשימה מדי, ולכן כל הקדימה-אחורה-קדימה-אחורה בקסטה שהוקלטה מהמצעד הבריטי השבועי ברדיו עמאן (שבת בשש, פייב-פור-תרי-טו-וואן! עם המגיש מוריד חמאד – אין לי מושג איך זכרתי את השם, לא גוגל, בחיי, זה בא טבעי – שגם הופיע לפעמים בירדן – הטלוויזיה [בניגוד לירדן – המדינה {לרדיו קראו רדיו עמאן אז לא היתה בעיה}]), לא עזר לפעמים והמילים נותרו בלתי ידועות, ומילים חדשות הומצאו במקומן, ונחקקו במוחות רכים מסוימים לעד, או עד שהגיע גוגל.

אפרופו ירדן – הטלוויזיה, היה שם אחד עם משקפי שמש שהקריא את החדשות בעברית. גם לו, וגם למוריד חמד, מגיע התואר הזה, גיבור נעורים. וכמובן למלמיליאן, אבל... אבל...

"ראית אותי עומדת ליד קיר, פינת רחוב ראשי
והאורות זוהרים מאדן חלונך
להיות לבד זה לא כל כך כיף אז את מחפשת את ההתרגשות
ואת יודעת מה זה דורש ולאן ללכת
(טו טו לו טו)
אל תגידי תפילה בשבילי עכשיו, שמרי אותה לבוקר המחרת
לא, אל תגידי תפילה בשבילי עכשיו, שמרי אותה לבוקר המחרת"

לקח לי כשלוש שנים של השמעות רצופות להבין את "אדן חלונך" (עכשיו שבע שניות). וההפרדה בפזמון בין "מחרת" ל"לא" היתה עניין של מעל חמש שנים להערכתי. תמיד חשבתי שהוא שר "סייב איט טיל דה מורנינג אפטרנון, דונט סייב..." כלומר, "שמרי את זה לבוקר, אחר הצהריים..." מה שאפשר להגדיר כאוקסימורון אבל זה הפירוש הקל, חשבתי תמיד, חשב מוח הטינאייג'ר המתוחכם ששכן אז בראשי. יכול להיות שהוא מתכוון, שמרי את זה לבוקר, אחר הצהריים, מה שיבוא, ערב. את יודעת מה, שמרי את התפילה למתי שבא לך. כלומר, הבחור רגוע, נונשלנט, מה שמתיישב טוב, או לפחות התיישב טוב אז עם סיימון לה-בלאדי-בון. אבל לא, זה "סייב איט טיל דה מורנינג אפטר, (פסיק! ואז שורה חדשה:) נו, דונט סייב..." הבנתם? הבנתם את הסוגייה? אני יודע שזה נשמע מסובך ושאיבדתי כחמישים אחוז מהקוראים בתרגיל הזה אבל זה תרגיל חשוב. הוא מהותי לסיפור הזה, והוא מהותי לנעורי ולנעוריהם של, אני בטוח, לפחות עוד שני אנשים (אני לא מכיר אותם, אבל אני בטוח). פירושים לא נכונים למילים של שירים באנגלית – מי לא היה שם? מי לא המציא מילים חלופיות, או לפחות מלמל משהו שיישמע חלק ולא ירגישו. זה מהותי לסיפור, כי זה מסביר איך סיימון לה-בלאדי-בון הפך לנונשלנט, לקול, ולכן למועמד ראוי לתואר גיבור נעורים, לצד אורי ומוריד חמאד הירדני.

אורי: גמר גביע 76: אוזן צמודה לטרנזיסטור, שער, החמצת פנדל, הארכה, עוד שער, גביע! גמר גביע 79: אני באצטדיון, וגם נוימן, מיאלי, אברהמי, אורי מניף עוד גביע! חורף 95: דני נוימן מציע לחבר לקנות שטחי פרסום בעלון אוהדים שמחולק חינם באצטדיון טדי. החבר, לא מזהה, מסתכל עלי ושואל אותי מה אני חושב, אני אומר שאני חושב שרק בשביל הגול הראשון בגמר של 79 שווה לו לקנות מנוימן כל מה שהוא מבקש, החבר מביט בנוימן בפליאה, ומזהה. משם זה רק מתדרדר. משם זה תמיד רק מתדרדר. אל תגידי תפילה בשבילי עכשיו, שמרי אותה לבוקר המחרת.

"נערות בסרטים
נערות בסרטים
נערות בסרטים
(שתי דקות אחר כך!)
נערות בסרטים"

אם זה לא טקסט שהקדים את זמנו בעשרים ושתיים שנה, אז מה כן?
השיר הזה מופיע – מלווה בצלילי גזיר-גזר של מספריים, כאילו הוקלט במספרת-על דמיונית, מה שלא-בלתי-סביר שקרה, רק תסתכלו על התספורות שלהם מאותה תקופה – באלבום הבכורה של דוראן דוראן, שנקרא "דוראן דוראן," ושמסתיים בקטע האינסטרומטלי הנושא את השם "תל אביב." סיימון לה-בלאדי-בון ישב על החוף בתל-אביב (חוף ירושלים אם הוא גבר, והוא גבר, תאמינו לי, גם אם זה לא נשמע ככה. אם הוא היה גבר, יסמין היתה שמה עליו? כן. כי הוא מיליונר, וכוכב פופ, אבל עדיין, היא נשארה איתו כל השנים האלה. אם הוא לא היה גבר, יסמין היתה נשארת איתו כל השנים האלה? לא. ומכך נובע שלמרות שהוא היה בתל אביב, וקרא לקטע האינסטרומנטלי שמסיים את אלבום הבכורה שלו בשם "תל אביב," הוא למעשה ישב בחוף ירושלים), סיימון צעיר בעשרים ומשהו שנים מסיימון של היום, ורזה בכמה עשרות אלפי קילוגרמים, אבל סיימון לה-נבר-דה-לס-בון, עם השם של הרוזן הצרפתי או היין הצ'יליאני, אצלנו על החול, ופרט על הגיטרה שלו את הצלילים שיהפכו ברבות הימים לקטע האינסטרומנטלי המדובר. הרבה לפני המתופף של מה-שמם ופרשת הקונדום הקשור, הרבה לפני ניק קייב ופרשת המלצרית-הירושלמית-הלכתי-איתו-למלון-אבל-בחיי-שלא-קרה-כלום, הרבה לפני ההוא מרדיוהד וההיא ממדונה. בא לפה בסוף שנות השבעים, בימים שאורי הסתובב על מדשאות מצהיבות בפינות מרוחקות ופירפר כל הגנה שניסתה לעמוד בדרכו, במיוחד הגנות תל-אביביות, סיימון לה-בלאדי-בון עלה על מטוס, נחת בקיבוץ (גבולות), נתן כמה חודשים בהתנדבות, שם גיטרה על הגב, בא לחוף ירושלים, וחיבר שיר.

"נכנס פנימה מיום חמישי גשום על השדרה
חשבתי ששמעתי אותך מדברת ברכות
הדלקתי את האורות הטלוויזיה והרדיו
אבל עדיין אני לא יכול להתחמק מהרוח שלך
מה קורה לי? משוגע, יש האומרים
איפה החיים שאני מכיר, הלכו
ואני לא אבכה על אתמול
יש עולם רגיל שאיכשהו אני צריך למצוא
וכשאני מנסה לעשות את דרכי
בעולם הרגיל אני אלמד לשרוד"

מי לא, סיימון, מי לא. שנות התשעים. סיימון לה-בלאדי-בון משמין בעשרת אלפים קילוגרמים ולומד לשרוד בעולם הרגיל. עולם רגיל שבו אנשים מתבגרים, שבו אין גיבורי נעורים, שבו בוכים על אתמול, שבו אין קליפים עם כוסיות בסרי לנקה רק כי מישהו סובב את הגלובוס ושם את האצבע בנקודה אקראית. אבל איכשהו, אולי בגלל שההיא שמרה לו תפילה עשר שנים לפני כן, ואולי גם אני, בלי לשים לב ובלי לדעת את המילים המדויקות (גוגל עוד לא הגיע כדי להחריב לנו את חלומות הילדות, הקסטה מרדיו עמאן עדיין רצה קדימה-אחורה-קדימה-אחורה, סיימון עדיין היה נונשלנט, הוא עדיין שר "שמרי תפילה לבוקר, אחר הצהריים, מה שבא..."), שמרתי לו תפילה, וכך הוא עדיין נוגע איפשהו, פוגע במשהו. הוא ילמד לשרוד, ויסמין, יסמין לה-בון, לה-בלאדי-בון, עדיין איתו, אז הוא עדיין שורד, הוא והנעורים.

95-96 היו, מסתבר, שנות ההתפכחות. או אולי, שנות ההתבגרות.
דני נוימן בבית הקפה כיבה את הרומנטיקה של בית"ר, לוצ'יאנו פווארוטי עשה מסיימון לה-בלאדי-בון קציצות באיזה מופע צדקה ברומא, או במקום אחר שמזכיר את רומא. זה היה למען צדקה. הכוונות היו טובות: ילדים רעבים, או צמאים, חולים, מלחמה, שלום, איידס, דם, אש, משהו. משהו זה בטוח היה, אני כמעט בטוח.

שנה או שנתיים לפני זה, בעצם, ראיינתי את פיל אוקי מהליגה האנושית. הליגה האנושית, וואו, "דונט יו וונט מי בייבי". אם כבר מדברים על נעורים. פיל אוקי והאנרגיה הזאת, העיניים האלה, על רקע לבן, על עטיפת אלבום שנקרא "העז" (שנים חשבתי שבאנגלית שם האלבום הוא The Goat, עד שהבנתי שהוא "Dare", והבנתי את העיניים החומות המאופרות היפהפיות המפתות האלה של פיל אוקי). אז בסוף 94' אני בחדר קטנטן במשרדים של חברת תקליטים גדולה, מצטופף עם פיל אוקי מהליגה האנושית ושתי הזמרות, אותן זמרות מפעם, ואני מבין שמשהו כאן לא עובד. העיניים אותן עיניים אולי, אבל רק האישונים. כל מה שמסביב התקמט, התרחב, נמס, קפא, ועכשיו זה באמת היה יכול להיקרא "The Goat" במקום "Dare".

ואז מופע הצדקה הזה.

לוצ'יאנו פווארוטי שר עם סיימון לה-בלאדי-בון את "עולם רגיל". ולוצ'יאנו מראה לסיימון מה זה עולם רגיל. לעומת הקול האדיר, המנופח, המזוקן, החי, העמוק, המלא, העז, האדיר (אני יודע שהשתמשתי כבר במילה אדיר אבל זאת המילה, ניסיתי אחרות והחלטתי לחזור כי זאת המילה, הקול של לוצ'יאנו פווארוטי הוא אדיר וזהו) – לעומתו, סיימון נשמע – נו – רופס, צורמני, חלש, עלוב, דלוח, חסר אונים, דל, מיוגע, עצל, נרפה, עשש, פק (תודה לאיתן אבניאון על שני האחרונים, לא הייתי מגיע אליהם לבד בחיים), רעוע, רצוץ...

תשמעו את הביצוע הזה. נסו להשיג את זה ולהקשיב. ותבינו שברגע שסיימון לה-בון עשה את הטעות ועלה על במה אחת עם לוצ'יאנו פווארוטי, הוא גמר את הקריירה שלו כזמר, ובמובן מסוים, נניח, לצורך העניין, לצורך הסיפור הזה והדרמה והדמעות, גם גמר את הילדות שלי.

"מבוזבז, אין דבר שיעמוד בזה,
ואנחנו עומדים ללכת למתנת החלל,
כי אני עוזב עם אסטרונאוט!"

השבוע יוצא דיסק חדש של דוראן דוראן. ראשון בהרכב המקורי שלהם מזה שמונה-עשרה שנים. המילים המצוטטות כאן לקוחות משיר הנושא, והן מרמזות על כיוון חדש שסיימון לה-בון מנסה, כך נראה, לפנות אליו. הוא עוזב עם אסטרונאוט. אבל מי שחושב שאני לא אניח את הידיים שלי על הדיסק הזה ברגע שאצליח, בניגוד מוחלט למה שהצהרתי במשפט הסיום הדרמטי לפני שורות אחדות, טועה, כמובן. כי אתה תמיד מנסה, אתה תמיד חושב שיש סיכוי. אתה שומר תפילה ליום המחרת, ואז לזה שאחריו, ואם גם זה לא עוזר, אתה לומד לשרוד, בעולם הרגיל.