איזה רדיו מעפן

כשרחש עלינו גל המאמרים שעסקו בתכנית "אקזיט" מערוץ 10, היה משהו צפוי ואולי אף מובן מאליו בתכני המאמרים. אקזיט היא תופעה בוטה ובולטת, כאשר לשונאיה ולאוהביה ברורות סיבות תחושותיהם. אמנם היו דברים מעניינים לכתוב על התופעה, אך זאת לא דרשה בירור מעמיק. לא כך עם תכנית הרדיו "המילה האחרונה" שמשודרת מדי יום ב-11:00 בגלי צה"ל. ישנם אלה המשבחים את התכנית על מגישיה, וגם להם ברורה סיבת האהדה לתכנית (מגישים אינטלקטואלים ומושחזי לשון הן הסיבות העיקריות), אולם ישנם אלה הסובלים מתחושת עצבים גואה בכל פעם ששומעים בחטף חילופי מילים מזדמנים בין מגישי התכנית ועל הסיבות לכך ראוי להרחיב.

בכל תכנית מרגיזים מגישיה, עם שלל תובנותיהם בנוגע לחיים בארצנו, אולם הסלידה מדעותיהם של מגישי התכנית אינה הסיבה העיקרית לסלידתי מהתכנית. גם כשהגיש את התכנית גידי גוב, שאולי קרוב יותר לדעותיי, הוא עלה לי על העצבים. הדמות החביבה עלי בתכנית היא דווקא חנוך דאום, אשר מסופקני אם קיים נושא אחד בעולם בו אינני חולק עליו.

ניתן היה לקצר ולומר שמגישיה העיקריים של התכנית, אברי גלעד, עירית לינור, אורי אורבך וג'קי לוי, הם גם הסיבה למיאוס שבה. אולם הסיבה האמיתית לרדידות התכנית היא ביסוסה על יסודות ה"קונפורמיות", אותה מייצגים נאמנה המגישים. אין בתכנית דיונים חריגים ואותנטיים בנושאים כמו כלכלה, ביטחון, מדינה ופוליטיקה, אין העלאת עמדות נחרצות בנושאים הנמצאים מחוץ למחוזות הקונצנזוס. במקרים נדירים בלבד ישנם דיונים מעניינים, וגם הם בתופעות שוליות ביותר בתוך הקיום החברתי שלנו. בתחילת דרכה של התכנית, לפני מספר שנים, ניתן היה לשמוע דיונים נוקבים, שהתגברו עד לכדי ויכוחים סוערים, ונדמה היה כי למגישים אשכרה איכפת מהנושאים בהם הם דנים. מאז השיבה עירית לינור, המנויה מספר אחת של "הארץ", את המנוי שלה לעורך, ומר גלעד ראה את האור שבקצה הקונצנזוס. אורבך הבלתי מתפשר הצליח במתק שפתיים ובקולו המצויץ להוריד את רף הלגיטימיות של שותפיו משמאל להגשה, ואט אט נעה לה התכנית ימינה, כאשר הימין של אתמול הוא השמאל של היום.
כך קרה שלפני מספר ימים הצהיר גלעד, שלעיתים עוד מנסה להביע עמדות עם ניחוחות יוניים, שקיימת אפשרות ביזארית שיצביע לשרון בבחירות הקרובות. הוא יימנע מהצבעה כזאת רק כי זאת הצבעה לליכוד, ולא ישירות לשרון.

אברי גלעד הוא היחיד בתכנית שנשמע כאילו איכפת לו מהדברים עליהם הוא מדבר (בניגוד ללינור למשל, שנשמעת כאילו היא מדברת בעיקר כדי להראות עד כמה היא מבסוטית מעצמה). אבל גם גלעד מתחנחן בפני אורבך ומבקש ממנו אישורים. כך, בכל פעם שגלעד פותח בדברי ביקורת בנושא המתנחלים, הוא מצהיר בראש ובראשונה, ומעל לכל, כי מדובר במלח הארץ, אנשים משכמם ומעלה. התחום היחיד בו גלעד מדבר בתקיפות ראויה הוא תחום הגנת בעלי החיים והסביבה, שזה תחום ראוי בהחלט, אבל לא מספיק בשביל תכנית שאינה עוסקת בהגנת בעלי החיים והסביבה.

עירית לינור של לאחר ההתפכחות שהביא עלינו אהוד ברק, אינה משויכת יותר לשום מחנה. מי שנדמתה כנציגת הפמיניזם בשנות התשעים, מסרבת לשאת כל עול של תיוג כמו פוסט-פמיניסטית/מודרנית. כעת נותרה לינור מכונת הצהרות סרקסטיות ושנונות ריקות מתוכן. היא קוטלת בלשונה המיומנת כמעט כל תופעה אשר עולה על סדר יומה של התכנית, וכל יכולותיה מסתכמות בכשרון יוצא מן הכלל להציג את הנלעג בחיינו. פעם זה עוד שעשע, עכשיו זה מעלה חיוך רק כאשר היא מפנה את חיציה כלפי אורבך.
אורבך מצידו קטף כבר את פירות השתקת הפלגים יפי הנפש שבשמאל, ואת מיטב זמנו הוא מבלה בתקיפת התרבות החילונית, מבפנים. כך אורבך מגלה עניין ובקיאות רבים בנושאים תרבותיים-רכילותיים. כשנודע על גירושי ברק מנאווה, אורבך העסיק את עצמו במשך דקות בכדי להבהיר, שאם היה צריך לערוך רשימה של 20 הפוליטיקאים שסביר להניח שיתגרשו, ברק לא היה נכלל בה. וואו.
אמנם נושאים תרבותיים עשויים ליצור עניין בתכנית, אבל הוא דן בהם בכזאת טרחנות משמימה, עליה ניתן היה לסלוח רק אם לדובר היה רקורד של דברי טעם בתחומים אחרים.

ג'קי לוי הוא דמות פחות בולטת, ותרומתו היחידה לתכנית היא השלב בו פונים הוא וגלעד אל המאזינים בבקשה לעברת מילים לועזיות. כאשר מגיעים הפקסים, המגישים נקרעים מצחוק משנינויותיהם הדלוחות והבנאליות של המאזינים היצירתיים. חברים – אני חושב שהגיע הזמן להודות – זמנם של משחקי לשון וכפל משמעות תם ברגע שאלה החלו להופיע בכל פרסומת סוג ג'.

הטוקבקים מייד ירעשו שאני סתם עוד שמאלני מתוסכל, אך הביקורת היא תרבותית-תקשורתית. התכנית שקמה על רעיון של מתח ומחלוקת בין מגישיה, הפכה לתחרות התחנחנויות והתפלפלויות הדדיות, הטובעות בבינוניות מתחכמת ומעושה. השיא היה כאשר חל המעבר לשעון חורף השנה. לינור ואורבך הכריזו – "טוב, שנתחיל בויכוח?", ואז הרביצו בנו דיאלוג סאטירי, בו יורים השניים בלעג לינורי ובצחקוקים אורבכיים את שלל טיעוני המחנה בו הם נמצאים. גם אם הדיון ב"שעון חורף – כן או לא?" הוא דיון שחוק ומשעמם, המגישים לא הצליחו להציע דיון אינטליגנטי כחלופה לדיונים המשמימים.
ובכל זאת אמשיך להאזין לתכנית, כמו שאני שמח על כל יציאה חדשה של חיים הכט וכמו שכמעט הפגנתי אל מול משרדי רדיו ירושלים כשהופסקו שידוריה של התכנית של ורדה רזיאל ז'קונט בבירה. אני אוהב להתרגז על התקשורת, זה מקום טוב לתעל אליו אגרסיות. בנוסף, כל האזנה ל"המילה האחרונה" מחזקת את אמונתי, על דרך השלילה, בשיח אינטליגנטי ובצורך בו.