שבע בום

הקוריאנים מכים שוב, כך מסתבר. הסרט "7 צעדים" של הבמאי צ'או-ווק פארק עולה על מסכינו מיד אחרי שקיבל את תו התקן היוקרתי; פרס חבר השופטים בפסטיבל קאן 2004, וממשיך את השוונג המבורך של קולנוע קוריאני איכותי וייחודי שהצליח לחדור זה מכבר אל לב הקהל האירופי, ועכשיו הגיע גם קצת אלינו.

אבל לפני שנמשיך, הערת אזהרה כללית: "7 צעדים" אינו מתאים לנשים בהריון, נשים עדינות, גברים שלא אוהבים אלימות, אנשים שמחפשים קולנוע קליל, כאלה שרגישים לזכויות בעלי חיים, ילדים מתחת לגיל 14, אימהות, אנשים עם לב חלש או מחלות כרוניות אחרות, בני אדם לא סבלניים, וגם מי שסתם לא מעוניין לראות איש אוכל תמנון חי. זהו. כל השאר בהחלט יכולים לקחת על עצמם את האתגר ולשבת את השעתיים ההזויות (אבל גם בין החזקות) ביותר שהקולנוע הקוריאני של 2004 סיפק לנו עד לרגע כתיבת שורות אלו.

"7 צעדים" מצטיין בבימוי אקשן מרהיב, במראה אסתטי ומדויק, ובצילום יפהפה (של ג'אונג-הון ג'אונג) שתומכים כולם ביחד וכל אחד לחוד בתסריט המזקק באופן מושלם את המושג "נקמה". ולסיפור: השנה היא 1988. דה-סו או (מין-סיק צ'וי) הוא גבר נשוי ואב לילדה שנחטף לילה אחד על ידי אנשים מסתוריים, ומושם בכלא פרטי במשך לא פחות מ-15 שנה. במהלכן נרצחת אשתו והוא עצמו מופלל ברצח שלה. כעת משוחרר דה-סו אל העולם כשהוא מצויד בארנק מלא כסף, טלפון סלולרי ומעמד מפוקפק של רוצח נמלט.

נוראי ככל שזה יישמע, בזאת לא תם מסע הייסורים של הגיבור הטרגי דה-סו. מיד אחרי שחרורו הוא מקבל שיחת טלפון (מפתיעה), שקוראת לו למצוא את הסיבה להתעללות הבלתי נתפשת הזאת, מכיר נערה צעירה בשם מי-דו שמבטיחה לעזור לו לנקום בשוביו וגם מתאהבת בו על הדרך. המשחק המעוות והלא ברור שחוטפו של דה-סו משחק בו הופך למעורפל אף יותר כשדה-סו מוצא קלטת ועליה פסקול משונה: "דה-סו מדבר יותר מדי". פלאשבק קצר אל העבר ולדה-סו מתברר ששום דבר בעלילת חייו המסוייטת איננו מקרי. מישהו נוקם בו על משהו. מישהו שנפגע כל כך עד שהוא הפך את הנקמה בדה-סו המסכן לייעוד.

עד כאן אפשר לספר בלי להרוס. מכאן אפשר בעיקר להבהיר: הסרט הזה הוא לא סרט אקשן רגיל. יש בו קטעים שאפילו טרנטינו היה מכסה בהם את עיניו וצועק "אימא'לה, תגידי להם שיפסיקו". מעקירת שן בקלוז-אפ שמתאים לשנה א' רפואת שיניים, ועד לחיתוך לשון אכזרי שגרם לי להדק את הלסתות כמו כלב אמסטף מבועת. אבל חוץ מהגועל נפש הזה, הסרט "7 צעדים" הוא בהחלט קטליזטור מחשבות רציני. כדרכם של סרטים קוריאנים אחרים מסתער גם הוא על מושגי ענק כמו נקמה, גורל, חטא ועונש, ומנסה לתת פרשנות אישית; להוריד את המילים הגדולות מהשמיים אל תוך סיפור ארצי, אינדיבידואלי ופרטי.

הבמאי צ'או-ווק פארק ("סימפטיה למר נקמה", ו-"אזור הבטחון", למי שבא לו לצלול קצת) רואה את האמנות כתוצר של שחרור זעם ושנאה שאי-אפשר לשחרר בשום אופן אחר בחברה תרבותית. הוא טוען שהנקמה בסרטיו איננה נקמה אמיתית, אלא ביטוי למצפון לא נקי. "סרטי הם על אנשים המטילים את האשמה לפעולות שלהם על אחרים, כיוון שאינם מוכנים להודות באחריותם", הוא אומר בשיחה עם עיתונאים.

המסר הזה, עמוק וחודרני כפי שהוא, לא ממש עובר אל הציבור במהלך הצפייה עצמה, משום שרוב רובם היושבים באולם היה עסוק בלעצום עיניים בקטעי הזוועה ולנסות להתגבר על הבחילה בקטעים האחרים. "7 צעדים" הוא לא סרט שאתה יוצא ממנו מבסוט. התחושה המדויקת יותר נעה בין גועל לבין הרהורי תשובה, תלוי במידת החסינות הרגשית של הצופה. ובכל זאת, זמן מה אחרי, התחילה לטפטף אצלי בראש קצה חודה של תובנה אודות משמעותו האמיתית של הכלא בסרטו של צ'או-ווק פארק: כלא מצפוני-מוסרי שבדרך החוצה ממנו צריך הגיבור להביט עמוק במראה ולהחליט מי הוא רוצה להיות.

אנקדוטה משעשעת להקלת האווירה (אם אתם לא חברים ב-"תנו לחיות לחיות"): בצילומי סצנת אכילת התמנון השתמשו בלא פחות מארבעה תמנונים שלמים (שנאכלו כמות שהם), ועל במת פסטיבל קאן, בעת קבלת הפרס, הודו הבמאי והשחקנים לתמנונים על ההשתתפות והתרומה לסרט. שלא יגידו שהקוריאנים הם עם כפוי טובה.

סרטים שמשאירים את חותמם הם נכס יקר, אבל "7 צעדים" גובה מחיר כבד במיוחד בדרך אל כותרות הסיום. מי שיחצה את כולו בלי להקיא, לצאת באמצע או סתם להתבאס, יוכל לשים בכיס עוד אבן חן תרבותית תוצרת מזרח אסיה שלוקחת על עצמה, מעבר לבידור (המפוקפק), גם תפקיד של חיטוט אינטלקטואלי בנפש האדם הסבוכה על חשבון כמה תמנונים חפים מפשע, אבל מי באמת סופר.


"שבעה צעדים", במאי: צ'אן-ווק פארק