נהגוס, סע ממלצ'ט

לא כיף לכתוב המלצה מסויגת, קודם כל כי מעצם טבעה היא איננה המלצה חד משמעית. "הנוסע", הסרט החדש של מייקל מאן, עושה לי חיים קשים. מצד אחד לא ממש נהניתי בזמן הצפייה, אבל מצד שני יש בו איכויות קולנועיות שקשה להתעלם מהן.

לאיכות הראשונה במעלה בסרט הזה קוראים טום קרוז. אם רציתם לראות קצת קמטים על פרצוף הוליוודי יפה, זה הסרט בשבילכם. השחקן תכול העיניים וענוג המבט, שיודע בדרך כלל לבחור את הסרטים בהם הוא משתתף, נותן כאן תפקיד ב-ל-ת-י נ-ש-כ-ח (כן-כן, לא פחות) בדמותו של וינסנט; רוצח שכיר, קר רוח, קמוט פנים ואפור שיער. וינסנט הנ"ל מגיע ללוס אנג'לס, עיר המלאכים והאורות, במטרה לחסל רשימה מכובדת של קורבנות בלילה אחד, ולהתחפף כאילו מעולם לא נחת שם.

נהג המונית האומלל שווינסנט הופך (תמורת 600$) לנהגו הפרטי הוא האיכות השניה בסרט: ג'יימי פוקס, שחקן קומי ודרמתי מגוון (שחטא בין השאר גם בסטנד-אפ ואירוח ב"סטרדיי נייט לייב"), מגלם את דמותו של מקס, בחור פשוט וטוב לב עם חלום רטוב על צי לימוזינות משלו, ומי שנאלץ להסתובב לילה שלם עם הנוסע-רוצח הכי מפחיד בעיר.

הבימוי למוד המותחנים של מייקל מאן ("היט", "המקור", "עלי", "מיאמי וייס" ועוד) הוא האיכות השלישית: קלוז אפים וצילום סגור מאד נותנים לשחקנים הראשיים הזדמנות להשתמש בהבעות פנים ומחוות ריאליסטיות קטנות, ומצד שני זמן מסך לא מועט מוקדש לשחקנית הראשית השלישית; לוס אנג'לס (ותסלח לי ג'אדה פינקט סמית), על האוכלוסייה שלה, התחבורה, האורות הקטנים והחושך הגדול, ובעיקר על הבדידות שבה.

למייקל מאן יש ככל הנראה מערכת יחסי אהבה-שנאה עם לוס אנג'לס (ראו גם "היט"), מה שמתבטא היטב בסצנה בה חוצה את הכביש זאב ערבות בודד, אל מול עיניהם של המשתאות של הגיבורים, כל אחד מהם זאב בודד בדרכו שלו. יש הרבה דרכים להיות זאב בודד, אומר מייקל מאן, והופך אם תרצו, את "הנוסע" לקונטרה קולנועית ל"מתחת לגשר" ההימנוני של הצ'ילי פפרז.

עד כאן ההמלצה, והנה בא תור ה"מסויגת": ההסתייגות הגדולה באה הפעם מצד התסריט. שלד הסיפור איננו גרוע: נהג מונית פשוט שאוסף רוצח אל לילה מלא הפתעות. אבל התפתחות העלילה, האירועים הנובעים שלא זה מתוך זה, הדמות המוזרה (ואולי המיותרת) של שוטר צעיר ושאפתן (מארק רופאלו), הביקור המוזר אצל אמו המאושפזת של מקס, והתהליך הנפשי המזורז והלא ברור שמקס עובר במהלך הלילה, כל אלה מצטברים לסיפור שקצת קשה להישאר צמוד אליו. התחושה היא שהתסריטאי (סטיוארט ביטי) ניסה לייצר מותחן עמוק אבל נפל בין הכיסאות; חובבי האקשן והמותחנים לא מקבלים את המנה לוריד, ואוהבי הדרמות והתהליכים הנפשיים מגרדים את העיניים כדי להבין את המהלך הפסיכולוגי התמוה שעובר על נהג המונית. הדבר היחיד שנשאר רציף והגיוני בתסריט הבעייתי הזה, הוא הרוצח השכיר, שגם עליו מודבקות לפעמים תכונות של חניך מצטיין בצופים.

האם המשורר התכוון לכך או לא? השאלה בלתי רלוונטית בעליל. כי מה שיפה ביצירה קולנועית מהסוג הזה, הוא דווקא הגורם הנסתר אך המרתק: תת המודע של היוצר, מה שבדרך כלל מהווה תוסף מחשבתי להרהורים שאחרי, והופך כאן לרכיב הכי מעניין בסרט.

משפט המפתח להבנת הסרט כולו נמצא בעיני בסיפור קצרצר שמספר הרוצח וינסנט באחד הרגעים הראשונים, כשהוא עדיין לא יודע איך ייגמר הלילה האפל שלפניו. והרי ציטוט לא מדויק בעליל (המסתמך לחלוטין על תאי זיכרוני הגזור), של מה שאומר וינסנט למקס בתחילת המפגש הטראגי ביניהם: "אני שונא את אל.איי. אתה יודע למה? יש סיפור על מישהו שמת פה פעם בסאבווי, והגופה שלו הסתובבה עם הרכבת ברחבי העיר במשך 5 שעות, עד הבוקר! אף אחד לא מסתכל פה אחד על השני, לאף אחד לא אכפת...".
ומי שלמרות ההסתייגויות יבחר לראות את "הנוסע" עד סופו, יבין.


"הנוסע" / מייקל מאן