אחי, במאצ'ו פיצ'ו כבר היית?

ארנסטו גווארה דה לה סרנה (הידוע יותר בעולם בתור צ'ה) ואלברטו גרנדה (המכונה גם הוא צ'ה), עלו מבואנוס איירס בשנת 1952 על נורטון 500 חבוט במיוחד למסע מקיף ברחבי יבשת דרום אמריקה. זהו הציר האוטוביוגרפי עליו נתוותה עלילת "דרום אמריקה באופנוע" של הבמאי הברזילאי וולטר סאלס ("תחנה מרכזית ברזיל"', "הגן של פינצי קונטי"), בהתבססו בעיקר על הספר התיעודי העונה לאותו שם, שכתב צ'ה וספר נוסף שכתב אלברטו. צ'ה היה בן עשרים ושלוש, אלברטו בן עשרים ותשע, האופנוע לא היה מהשנתון האחרון.

צ'ה (גאל גארסיה ברנל - "אהבה נושכת" ו"חינוך רע"), סטודנט צעיר לרפואה רגע לפני השלמת התואר, ואלברטו (רודריגו דה לה סרנה) - ביוכימאי רודף חיים ושטוף זימה - מתכננים להשלים את מסעם השאפתני לפני יום הולדתו ה-30 של האחרון ולגלות את דרום אמריקה האמיתית, זאת המסתתרת הרחק מן הבורגנות השלווה של בואנוס איירס, במעמקי הריסות האינקה בפרו, במרחבים הנטושים של מדבריות והרי צ'ילה ובדרכים הפראיות של האנדים. מסעם רווי תקלות מכאניות ותאונות חוזרות ונשנות, רב תמורות ומותיר חותמות מעבר על נפשותיהם עם כל תהפוכה נוספת.

זמן קצר לאחר חציית הגבול הראשונה הם נאלצים להתחיל לשנורר מזון ולינה, בהתחזותם לצמד רופאים מומחים מארגנטינה. ההתחזות ממשיכה ללוות אותם לאחר שאופנועם מוחרב באופן סופי, אך נאמנים להחלטתם המקורית, הם ממשיכים את מסעם בטרמפים וברגל. נעים בין עיירות נידחות, כפרים נשכחים ואזורי ספר, לומדים צ'ה ואלברטו על פשעים כנגד אוכלוסיות חסרות אמצעים, ניצול ורדיפה. מסעם ממשיך דרך חורבות ערי האינקה והתנדבות רפואית במושבת מצורעים במעמקי פרו, ומסתיים בונצואלה.

הסרט כולו עשוי באופן מעורר הערכה, ומצליח לאחד ולרתך את פרקי רומן היומן המקורי של צ'ה לעלילת מסע סוחפת, שחלקיה המקושרים היטב מניעים דרכם את הדמויות בטבעיות ובקצב שעל אף איטיותו היחסית מרשים בהתמדתו. הצילום של אריק גוטייה מצליח לעורר התפעלות מבלי להאפיל בצורה נחרצת על שאר מרכיבי הסרט, על אף היותו המרכיב המובחר ביותר בו.

גם העריכה והמוזיקה ענייניים, מדוייקים ומותירים הרבה מרחב נשימה סביב לצופה, להרהר בו על המוקד האמיתי של הסרט. והמוקד הזה הוא לא עיצוב אישיותו המוקדמת של צ'ה מסטודנט נאיבי ללוחם החירות המפורסם ביותר בעולם המערבי, אלא החברות בינו לבין אלברטו: העניין, הפשוט לכאורה והמורכב עד מצוקה, של שני אנשים שונים הגוזרים על עצמם גורל משותף לאורך מסלול קבוע מראש, מתגברים על כל הקשיים והחריגות המתגלות בחברות הזאת, ומחליטים לשרוד אותה, למרות כל המחסור והמחלות (החברתיות והפיזיות) דרכם הם נעים.

וחברות היא אכן המוטיב המרכזי ברובם המכריע של סרטי מסע מובהקים, לא שאיפותיהם הלא ידועות עדיין של משתתפי המסע. כשמנטרלים את ההיבט החיצוני הכפוי המופיע בכרזות הפירסום - 'המסע שהוליד את המהפכן' - מתגלה הסרט לא כניסיון שטחי למפות את תודעתו של גיבור תרבות עתידי, אלא כמסמך אישי ופרטי של שני אנשים צעירים הנחושים לחקור את המאפלייה שסביבם על תחלואיה במטרה לגלות את עצמם מחדש בצדה השני.