זמן סוכר

האם אנחנו צופים בתוכניות שאנו יודעים שהן אשפה טלוויזיונית במודע או אולי זהו דחף חייתי בלתי נשלט? האם אנחנו זקוקים ללחם ושעשועים? והאם אמות המידה האסתטיות שלנו מתדרדרות? ולמה לעזאזל אני כותב כמו קארי ברדשאו?

סדרת המציאות החדשה "שוגר דדי" שעלתה השבוע בטלויזיה, גרמה לי לחשוב איך יתכן, שהמין האנושי שהמציא יצירות כמו "הקפלה הסיסטינית", "הסימפוניה התשיעית", "האזרח קיין" ו"שישי עם מיכל" ממציא סדרה כה רדודה ומטופשת? כמה מטופשת? כמו להסתכל אל השמש עם טלסקופ, כמו לייבש שיער באמבטיה, כמו לתת ליעל בר-זוהר תוכנית בפריים טיים.

מצד שני, התוכנית כל כך מטופשת, שמרוב שהיא מטופשת היא גאונית! הרעיון לתת לעשר בחורות צעירות וחטובות להתמודד על ליבו (החולה) של איש זקן ועשיר, מוכיח שוב את מה שידענו מקדמת דנא - כולנו זונות והכל שאלה של מחיר.

וכך צריכות עשר הבחורות לעבור קורסי עזרה ראשונה, טיפול סיעודי ושלל משימות נוספות שיכשירו אותן לעזרה גריאטרית, כך שגם המתמודדות שיודחו לא יוצאות בידיים ריקות, הן יכולות להיות פיליפניות. בכדי להשלים את המשימות, מתחרות הבחורות ביניהן באתרים שונים כמו בתי עלמין, בתי אבות, בתי חולים ועוד שלל אתרים לגיל הזהב.

איזהו העשיר השמח בחלקו אמרו חז"לינו וצדקו. אבל אני לא בטוח שחבורת הנשים שמשתתפות בסדרה פקדו את שיעור התלמוד האחרון, אולי רק את השיעור בו נלמד כי אין הביישן למד.
ובכן הן למדו לא מעט מאז תחילת הסדרה, כי בושה רבה לא נראתה שם, וכן ירבו צדיקות שכמותן. אם בעבר חשבו מפיקי תוכניות ריאליטי שמספיק לנעול צעירים וצעירות במתחם סגור ואת השאר יעשו ההורמונים המשתוללים, "שוגר דדי" הוכיחה לנו שדווקא הזקנה היא הקטליזטור האולטימטיבי. כשהמוות מצד אחד והויאגרה מהצד השני רק התקף לב יכול לעמוד בפני האקשן.

לאחר צפיה בפרק הראשון של "שוגר דדי", אני שמח להודיע שהיא הציבה רף חדש לסליזיות ולמתירנות. רף שרק תוכניתה החדשה של ויקי כנפו, שעולה בקרוב, תוכל לשבור. ומהו הלקח גבירותי ורבותי? אין להתפתות לעסקאות בשטח, אחרת אתה אוכל אותה ובגדול! ועוד טיפ קטן לליידיז: מי שלא עומדת על שלה, סופה לשבת על שלו.