האפקט והאיכות של סרט תמיד מושפעים מנסיבות הקרנתו. חמושים באבחנה זו אפשר בקלות להבין לדוגמה מדוע הסרט "אסקימו לימון החגיגה נמשכת" נכשל. אין זה רק משום שהסרט היה גרוע מקודמיו, אלא מדובר פה בחוסר הבנה בסיסית של עניין הטיימינג. למי בשנות האלפיים יש שמץ של עניין בבנצי ומומו? והנה, כדוגמה לתזמון מופתי ניתן להציג את אבי נשר, שסרטו התיעודי, "אוריינטל" שודר אתמול לראשונה בטלוויזיה כמה שעות לאחר שהחיפושים במלון טאבה אחר ניצולים ומתים הופסקו. נשר לא יכול היה לייחל לתקופה יותר טעונה, משמעותית ומתאימה לצפייה בסרטו.
הפיגוע של אל קאעדה בסיני, מעוז השלווה והמפלט מישראל הלחוצה והמלחיצה, גרם אפילו לתל אביבי האדיש ביותר להקשיב לחדשות ברדיו ולקרוא בעיתון גם את העמודים הראשונים ולא לדלג הישר למדורי התרבות. עם זאת, בתום ימים ספורים הפך האסון בסיני לקלף מנצח ביד גזעני ישראל המשפריצים לכל עבר אמרות שפר דוגמת "אסור לבטוח בערבים". רק שתי דקות לפני שידורו של "אוריינטל" כבר הופיע נתניהו במשדר "טרור ללא גבולות" והמשיך לייצר הון פוליטי על חשבון הפיגוע מגובה בטיעון המחץ ש"רוצח ילדים זה רוצח ילדים". לאור ראייה חד מימדית, מניפולטיבית והיסטרית זו של הסכסוך, המוצאת יותר ויותר ביטוי בסקרי דעת הקהל ובתגובות מתלהמות באינטרנט, עולה ומתבלט סרטו של נשר כיצירה מעוררת השראה המספקת זווית ראייה עשירה ומורכבת על יחסי ישראלים ערבים ויחסים בין בני אדם בכלל.
כפיים ל"קשת", שבמקום לבחור בקו אולטרה ציוני כמו אחותה "רשת", החליטה לספק לצופי ערוץ 2 סרט מאתגר ומעורר מחשבה דווקא בימים כאלו בהם התקשורת מעדיפה בדרך כלל להתכנס תחת מטריית ה"אנחנו צודקים תמיד".
מה לערפאת ולשרה נתניהו
ב"אוריינטל" משרטט נשר, לאורך ארבעים וחמש דקות מדויקות וחדות, את הסיבות והגורמים שהובילו לכישלונה של ועידת קמפ דייויד. אל מול מצלמתו עוברים בסך חלק מגדולי ישראל ופלסטין בהם אהוד ברק, גלעד שר, ד"ר מולי פלג, חנאן עשראווי, סעיב עריקאת, ד"ר מולי פלג ויאסר עבד רבו, כשבמקביל מתמקד הסרט בסיפורה האישי של רקדנית בטן יהודיה רוסיה בשם אלינה פצ'ירסקי, שמנסה לבנות מופע מחול ביחד עם חמישה נגנים ערביים, שעולמם רחוק מעולמה משל היא עראפת והם שרה נתניהו. במיומנות מפליאה ובעריכה משובחת שוזר נשר את שני הסיפורים לכדי קולאז' מרשים, שמחבר בין הציבורי לאישי ובין הפוליטי לפרטי.
כך, בין הסברים של פוליטיקאים, מומחים ומדינאים על התפרקות המו"מ בקמפ דייויד ובין ההסברים של אלינה, סלאח הייבי, המתופף ומנהל הלהקה ויוסף מח'ול, הכנר, על הקשיים בהעלאת המופע ועל הסכסוכים הנלווים, מצטיירת תמונה עגומה, מרגשת ואנושית להפליא על תקשורת אישית, בין-אישית, לאומית ובינלאומית. מיקרו פוליטיקה ומאקרו פוליטיקה מתערבבים ביחד. דיאלוג מתמיד, משא ומתן מתמשך, כישלונות גדולים והצלחות קטנות. סרטו של נשר מצליח להעביר בתמונות, ראיונות, צלילים ומחול את כל הטרגדיה האנושית הגלומה לא רק בסכסוך הישראלי פלסטיני, אלא בכל התקשרות אנושית באשר היא: הפער התרבותי, האמת הסובייקטיבית, חוסר היכולת לקבל את האחר, הכעס, הפחד והשנאה. אך בצד כל אלו מצליח נשר להעביר גם רגעי חסד של הבנה, נקודות מפגש, הסכמה על אי הסכמה וקבלה שאינה מותנית בהפיכת הזולת לבבואה שלך.
ותודה לאריאל שרון
הסרט מצליח לברוא בו בזמן נקודות השקה של זהות ושוני בין הרמה המדינית והפוליטית של ההיסטוריה בה' הידיעה, לרובד האישי של חיי בני האדם המתקיימים בתוך סכסוך דמים בלתי פוסק. הסרט מסתיים באופן דואלי, שמותיר אצל הצופה תחושה מעורבבת לה אחראים הכישלון ההיסטורי של קמפ דייוויד והמהומות בהר הבית באדיבות אריאל שרון מחד והצלחת המופע והדיאלוג בין אלינה והייבי המתופף מאידך.
ייתכן כי זה נראה מטופש להתנחם בהצלחת מופע מחול לאור אירועי השנים האחרונות בכלל והימים האחרונים בפרט, אך כמו שאומר בסרט מח'ול הכנר לאחר הצלחת המופע: "שורה תחתונה אפשר לעשות אמנות ביחד, אם אפשר לעשות אמנות ביחד, אז אפשר גם לחיות ביחד".