וידוא הריגה

אפתח בוידוי קטן. אני שונא את ז'אנר הריאליטי, כמעט כמו שאנשים נורמליים שונאים גויאבות. הריח שעולה באפי כשאני מתקרב עם השלט לתוכנית ריאליטי, די בו לגרום לי לבחילה. אם היו מונחים לפניי אקדח עם שני כדורים, יגאל עמיר, יאסר ערפאת ויוצר הז'אנר, הייתי מבצע באחרון וידוא הריגה, ומשדר את זה. אבל גם בתוך הז'אנר הבזוי, יש דרגות שונות. התוכנית הבזויה מכולן, שמציגה את הז'אנר בקלקלתו היא ללא ספק "הברבור". המירמור, כמו שאנחנו קוראים לזה בבית.

קחו 16 אמריקאיות, מזן טריילר-טראש. קורות החיים נשמעים בערך כך: כל החיים קראו לי "אף עקום" \ "תחת גדול" \ "ציצי שטוח". הריון ראשון בגיל 13 מבן דוד שלי. שמונה ילדים עד גיל 23, כולם בנים העונים לשם בילי-בוב-משהו. הוא הבטיח לי חיים יפים. אני עושה את עבודות הבית, הוא שותה ויורד עליי. אנחנו גרים בקרוואן. בעלי ישן באוטו כדי לא לישון לידי. אין לי זמן לטפל בעצמי, אני לא מרגישה אישה. אני שוקלת תשעים קילו, שפרוסים יפה על פני המטר ושישים שלי. הבטחון העצמי שלי נכתש לעפר במשך 28 שנותיי. אף פעם לא הייתי מאושרת.

בכל תוכנית לוקחים שתיים, ועושים להן מהפך באקסטרים. נועלים אותן לשלושה חודשים בצינוק בלי מראות. עושים להן טיפולי יופי שכוללים ניתוחים פלסטיים, הסרות שומה, הסרות שומן, הרמת סנטר, הרמת גבה, השתלות שיניים, הסרות שיער, השתלות שיער והשתלת אופי. אחר כך, מוציאים אותן, ומראים להן את עצמן במראה: "או מיי גוד! או מיי גוד!" במשך חמש דקות. בוחרים את הבלונדינית והיא עולה לשלב הבא. עכשיו החיים שלה מושלמים. לא משנה הקרוואן שמחכה לה בטקסס, עם הילדים הזנוחים, ובעלה השתיין שמבטיח לאהוב. היא כוסית וזה העיקר. עזבו חודשים על ספת הפסיכולוג, ביטחון עצמי אינסטנט. אמריקה.

אלא שמה שבא באינסטנט - גם יילך באינסטנט. בשלב השני יש תחרות יופי, והזוכה היא "הברבור" של העונה. כל היתר יוצאות בהרגשה של "הייתי שלושה חודשים במתקן עינויים, ובסוף? אני אפילו לא הברבור!". וכאן המוח דוחה את השתלת האופי.

ההוכחה של המפיקים לזה שהפורמט עובד היא פשוטה: בסיום התוכנית, אחת המשתתפות חזרה לעשות סקס עם בעלה, אחרי שבע שנות התנזרות. הפתרון שלהם היה ניתוח פלסטי; לא חשבו פשוט להגיד לה "תזרקי אותו לכל הרוחות". פוסט-פמיניזם קוראים לזה בעגה המקצועית. השפלה פומבית, זאת ההגדרה שלי. ברבור? אולי מבחוץ. מבפנים עדיין ברווזון מכוער.