ממזרים באפילה

סולוואקס, "Any Minute Now" (אן.אם.סי/ PIAS).

לקח להם תשע שנים להיות הצלחה בן לילה. מה זו הצלחה? במספרים, זה 300 אלף עותקים שנמכרו, בהכרה זה להיכנס לספר החדש של ניק הורנבי, בהערכה זה שדי.ג'יי שאדו מבקש ממך לעשות לו רמיקס, ובחברים זה שג'יימס מרפי כותב לך שיר באלבום החדש וטרבור ג'קסון מעצב לך את העטיפה שלו. הצלחה היא דבר שקרה לסולוואקס כמעט במקרה. החיים הם פשוט נפלאים, "Any Minute Now" זה יכול לקרות גם לך. באמת. עכשיו חידה: מה יעשו שני אחים בלגים עם חיבה לגראנג' שהוציאו שני אלבומי רוק חביבים ולא מצליחים במיוחד, והפכו במקרה לאליכימאי מאש-אפס, באסטרד-פופ ולחברים בלגיון אבירי הפטיפונים, באלבום הבא שלהם? אלמנטרי. כל מה שצריך זה לערבל בין קווינז אוף דה סטון אייג' עם קצת אלקטרו, להוסיף בלדה תקנית אחת, ולקוות שג'יימס מרפי לא יוציא אלבום בקרוב. את כל זה תוכלו למצוא באלבום החדש של סולוואקס. לא מספיק? תוסיפו לזה גם רעננות, אנרגיה והרבה רעיונות טובים, וקיבלתם משהו שעל הנייר, אמור לגרום גם לסולן של מטאליקה לרקוד בחדר עם משרוקית בפה.

לצערנו, זה לא הולך לקרות. כאלבום שמבוסס על רוק, ומשתמש באלקטרוניקה באינטנסיביות, אך כמעט ורק כדי לייפות ולשייף, הוא חסר את הדבר החשוב ביותר שאלבום כזה זקוק לו - שירים טובים, או לפחות שני עוגנים משמעותיים. כאלו היו להם דווקא באלבום הקודם שלהם בפאזת הרוקרים, "Much Against Everyone's Advice". מה קיבלנו כעת? קטע בשם "NY Excuse" שאת מלותיו כתב ג'יימס מרפי ויכול היה להיות בי סייד מפתיע בכל אחד מהסינגלים של LCD Soundsystem, את "Slowdance" שמזכיר מעט את זוט וומן, ואת "Any Minute Now", הסינגל הראשון, שנשמע כמו מאש-אפ בין ג'וש הום ובין כל הרכב שהופק על ידי DFA. זה לא מספיק. לא עבור אנשים שכבר הוכיחו כשרון גדול בכובע הפוסט-מודרניסטי פופ-מאש-אפיסטי שלהם תחת השם – 2 Many DJs. לא עבור סינדרלות כמו סולוואקס. לא עבורנו.

פתיחת הדיסק עם "e-Talking" גרמה לי לחייך באושר: סולוואקס חזרו, והפעם עם שירים אמיתיים. די מהר אתה מבין שהלהקה בעצם נותנת לנו בהכלאה של שני גלגוליה: שני הדיסקים הראשונים שהציגו שירי פופ מופלאים בגיבוי גיטרות משובחות, והאלטר אגו כמובילי זרם המאש-אפ האירופאי. אני אישית ישבתי בחמש השנים האחרונות מאז הדיסק האחרון והכובש, ספון במחשבי ובסולסיקי כשאני תר אחרי חומר חדש מסולוואקס. בחייאת תכתבו איזה שיר, תנו הופעה שלא מסתכמת בשני פטיפונים, תוציאו את הגיטרות מהארגזים לעזאזל. תפילתי כנראה הגיעה עד בלגיה ואולי כפיצוי על האנטישמיות או בגלל ההחלטה בהאג – הדיסק החדש עושה עבודה לא רעה בכלל. אגב, רביב, אינני בטוח שלראות את ג'יימס הטפילד רוקד עם משרוקית בפה זה משהו שהציבור באמת רוצה או מסוגל לסבול, מעבר לכך שבמפלס האלכוהול הקיים בגופו סביר להניח שהוא יקפץ גם לשמע דיסק הילדים האחרון של דץ ודצה.

הצליל של סולוואקס ב-2004 הרבה יותר עמוס וצפוף עם קירות סאונד מוצקים כמו גדר ההפרדה, ובניגוד לדעת רביב יש כאן גם שירים טובים, רק שלעיתים הם קבורים עמוק מדי מתחת לאלקטרוניקה ולגיטרות המטונפות. "Compute" לדוגמה, היה משתלב די בקלות בדיסק האחרון, עם פזמון מלודי שמשיק לכמה מפניני העבר. "NY Excuse" שרביב הזכיר נשמע הרבה יותר כמו רויקסופ במיטה עם פיקסיז והרבה פחות כמו פנטזיית ג'וש הום ואולי גם טרנט רזנור המתבקשות הרבה יותר. די מבאס שכתיבת השירים לא מגיעה לפסגות של הקודם אבל בדינמיקה קבוצתית תומכת והדרגתית נצליח אולי להחזיר את האחים לדרך המוטב. אין ספק, הדיסק הוא מקרה קלאסי של צל"ש או טר"ש – ההכלאה בין שתי הזהויות של הלהקה לא תמיד עובדת ומריחה לפעמים יותר כמו סכיזופרניה או מנת פיוז'ן בעייתית ופחות כמו סולוואקס החדשה והמשופרת. המסקנה מבחינתי: דיסק נחוץ לחובבי הלהקה, האחרים - אולי עדיף שיחכו ליציאה הבאה (במהרה בימינו).

גילוי נאות: אני מודה שפיספסתי את הקריירה המוקדמת של האחים הבלגים. סולוואקס עבורי הם קודם כל מלכי המאש-אפ הבלתי מעורערים, הקוקטייל האהוב עלי וזה שמשקף בצורה הטובה ביותר את הפאזה ההיא בקריירה שלהם הוא הערבוב של דסטניז צ'יילד עם דרדלוק הולידיי. בתור אלכוהוליסט חובב קוקטיילים ציער אותי לגלות ש"ההכלאה בין שתי הזהויות של הלהקה" כמו שכתב צחי, היא לא ממש הכלאה אלא יותר רוק מתובל קלות בווייבים אלקטרונים א-לה סצינת DFA או האלקטרו, הווה אומר, שום דבר חדש. הקרקע החדשה ששברו האחים תחת השם 2 Many DJ’s היתה רעננה וגם מאוד פוריה, הבאסטרד פופ הוא אחד הז'אנרים שצמחו הכי מהר (והאמת גם התרסקו הכי מהר). לעומת זאת, האדמה שעליה צמח “Any Minute Now” בלויה ושחוקה. בתור אחד מה"אחרים" (לא חובב הלהקה) די התאכזבתי ואני נאלץ להסכים עם רביב, זה באמת לא מספיק, ציפיתי ליותר.

ההופעה של סולוואקס, לפני כמה שבועות בפסטיבל מוזיקה בבלגיה, היתה חסרת חן וחסרת חיים. ההרכב עלה לבמה חנוט בשחור, מה שהתגלה כרמז למה שהם נתנו על הבמה – רוק מנוכר ומבאס. בלי Pאנק, בלי Fאנק, רחוק מ-LCD כמרחק בריסל מניו יורק (אלה דווקא נתנו הופעה מעולה וסוחפת באותו יום, ולימדו את כולם מאיפה משתין הפעמון של הפרה), ואפילו באלקטרוניקה שלרשותם הם השתמשו בשביל ליצור ריחוק ולא בשביל להרקיד. טוב, גם ככה אני לא רוקד כשעצוב, ולך תהיה שמח כשהפרצוף המיוסר של סטפן דיוולה (איך לעזאזל מבטאים את זה בעברית?) מתכרכם מול עיניך, משל היה בתחרות כפילים לעטיפה של "קינג קרימזון". באוירת הנכאים הזו גם האנרגיה של "e-Talking" או להיט כמו "Much Against Everyone`s Advice" לא יכולים להפיל; ולעומת זאת גם לא ממש לגעת, אם בגלל הבמה הענקית והמרוחקת ואם בגלל הפוזה הלא אמינה.

טוב, מילא שהאחים הבלגים מזייפים בתור סולוואקס - להקות רוק היו ויהיו - אבל להפנות גב ל-2 Many DJs? אחרי הפסקה קצרה, בה החליפו לחולצה לבנה, הם צצו בבמה אחרת לסט הסיום של הפסטיבל תחת האלטר-אגו הנ"ל, אבל הפעם כבר היה תורי להתייסר. הסט עצמו היה "שמח", צפוף בטרקים קצביים אך חסרי ייחוד ופרצוף, שמתאימים להיות ממלאי מקום ב-"As Heard On Radio Soulwax pt. 8", סדרת הסטים מבוססי המאש-אפ שלהם, שהביאה להם תהילה וכבוד, אבל לא ראויים להיות המנה העיקרית. 2 Many DJs השתמשו באופן כמעט בלעדי בתרגיל אחד, סגירה של ערוצים ופתיחתם לרווחת הקהל וקפיצותיו עם בוא העלייה – עבודה יעילה, אבל אנחנו לא באנו כדי לשמוע תעלולי מיקסר פשטניים. מעט מדי, מאוחר מדי בסט הם מיקססו באופן רבע-מעניין קצת Rapture, House Of Pain ו- Jay-Z לתוך הצפצופים, אבל ככלל, לא הביאו מה-טו מני דיג'ייות הידועה שלהם – מיקסים מעניינים, שילובים מוזיקלים מפתיעים, שלא לומר איזה מש-אפ מדי פעם, אם הם מכירים את הטריק הזה.
כשההרכב ששם את הז'אנר/ טכניקה הזו על מפת המוזיקה העולמית, ודאי השם הכי גדול שמקושר לתופעה, מעביר סט שלם לקהל רעב באירוע הסיום של הפסטיבל, בלי מש-אפ אחד לרפואה – זו אולי (עוד) עדות לכך שהסגנון בדרך למטה, ולא משנה מה אומרים לכם ב-MTV Mash. מבחינתי, אם החבר'הלייצים רוצים לתקלט אלקטרו-טכנו שמח לקהל שלהם, שיבושם להם, אבל כאלה תקליטנים באמת כבר יש יותר מדי.