שעה של סגידה לרוח הקודש של הטלוויזיה הישראלית, לבן האלוהים. לאיש שנדמה שהוא משלנו, השכן מוועד הבית, אבל לכולם ברור שמדובר בגורם שמימי. הסרט "אלכסנדר הגדול", ששודר אתמול בערוץ 10, היה שיר הלל לאחד מתוך 115 האוליגרכים בוועד האולימפי הבינלאומי, אחד מראשי ענקית המדינה אנ.בי.סי, שמסובך עם עצמו בכל כך הרבה ניגודי אינטרסים, עד שלא צריך אפילו דימוי מתוחכם בשביל להסביר זאת.
בסרט ניסה בן שני, יוצא ערוץ רוממה, להראות איך היישות הזו בעצם מתנהלת בשיא שמגיע כל ארבע שנים. על כוחה האדיר ועל חולשותיה הקטנטנות. האיש שאחראי על השידור המורכב ביותר בעולם של המבצע הלוגיסטי המסובך ביותר, שידור האולימפיאדה בטלוויזיה. אתם לא חייבים לחבב ספורט או להעריץ את המסך הקטן, אבל אי אפשר שלא להתפעם מהדבר הזה. ושני הצליח לתת טעימה מאיך שהדבר הזה נראה מאחורי הקלעים. הארוע והאגדה.
מצד אחד לצפות בגלעדי במכנסים קצרים וגופיה מתעמל בבוקר בחדר שלו בהילטון, כאילו היה אחרון הזקנים בחוף הנכים (ובואו נודה על האמת, הוא נראה קשיש הרבה יותר משישים ושתים שנותיו) ומצד שני שניה לאחר מכן בוחר חליפת מליון דולר מהקולב. וכמיטב המסורת של יוצאי ערוץ רוממה לבית מוטי קירשנבאום, נצמד בן שני לכוכב, לגלעדי, ובמקביל מוצא לו גם את ז'וז'ו של האייטם מלצר בשם ניקו שמנסה לגנוב הצצות בטלוויזיה כדי לראות את אחיו שמתחרה במרוץ האופניים. גלעדי מחפש את פרידמן בין המצופים בים, ואילו המלצר חושש לגורל הוונטיל של אחיו. כתבת היומן הארוכה של שני, שלא נראה לרגע על המסך אבל לא הפסיק לדבר לשניה, היתה טובה, מעניינת, סיפרה את הסיפור ובעיקר, בסוף לא היה קינוח בדמות אורי דן.
אלכסנדר הפייטן
הרגעים בהם נראה גלעדי יושב, הוגה, ומכתיב מכתבים לעוזרתו האישית היו פנינה אמיתית. האיש פייטן, סמל להדר, אצילות ומנהיגות פוליטית. מניפולטור בחסד שאין שניה בה הוא לא מודע לעצמו. אל תטעו ותחשבו שזו היתה תוכנית ריאליטי מזן הטראמפ או האוסבורנים. גלעדי לא הפליץ וגם לא חיטט בשינים, וכל מה שנראה על המסך חושב עד לפרט האחרון. אבל אף אחד לא יכול לזייף אלוהות בכזה כישרון לאורך כל כך הרבה זמן. כבר בהתחלה ברור עם מי יש לנו עסק, כשמול המצלמות עורך גלעדי את חשבון הימים: בשנה האחרונה בילה 45 יום בישראל ועוד 165 מסביב לעולם. "אין בית, יש בתים. הבית זה העולם" הוא אומר, ולרגע נדמה שפגשנו את הגלובליסט האולטימטיבי.
אבל רק לרגע. כי האיש שהמציא את זכיינית ערוץ 2 קשת (ומחזיק ב-5% ממנה) ובעצם את ערוץ 2 כולו, מכניס דווקא את ערוץ 10 לקודש הקודשים. מקרי? לא בטוח. אולי כדאי שאנשי דירקטוריון קשת יציצו שוב בנעל איתה בעטו בתחת של גלעדי והדיחו אותו מתפקיד המנכ"ל, שנתיים אחרי שהקים את החברה. מסתבר שאלוהים יודע גם לנטור. לערוץ 10 זה הביא איזה צופה לרפואה? סביר להניח שלא, אבל בברנז'ה זה עשה את העבודה. אם למפרט (מנכ"ל ערוץ 10) והחברים מגבעתיים היו רוצים לסובב קצת את הסכין, הם לא היו צריכים לשבץ את הסרט מול התוכנית של הבן של עוזי פלד, אלא דווקא ללכת ראש בראש עם "איפה אתה חי". ולא שאני לא אוהב את ארז טל, אבל תודו שזה היה יכול להיות פיקנטי עוד יותר.
אלכסנדר הבוחש
ראינו את גלעדי מלווה בארבעה שומרי ראש, גלעדי מסתובב במשרדים נוצצי כסף, מסתחבק עם חבריו לוועד, בודק את חדר השידור הענקי ומרחרח אצל השף מה יוגש לארוחת הערב. ועדיין, עדיין מדבר באנגלית שבורה ועדיין פותח את הבוקר, כל בוקר, עם עדכון לגבי טבלת הרייטינג בישראל. אולי לובש חליפות של מליון דולר ומדליק סיגר עם העודף, אבל עדיין צריך להתחנטרש עם הטמבלים מרוממה. "ערוץ 1 תקוע אצלי בקרביים, שם התחלתי. אם היה אפשר לנענע את העץ הזה, שיפלו כל התפוחים הרקובים" מספר גלעדי את כל הסיפור כולו ברגע של חולשה, בעודו יושב בפאתי מרפסת הענק שלו, שמשקיפה על אתונה, בסופה של קבלת שבת שערך לכל העיתונאים מישראל. "תתקעו תתקעו" הורה להם בפתיחה הארוחה. אוכל, אפילו שמדובר בסמולנים מהתשקורת.
הסתחבקויות עם ישראל רצו לאורך כל ימי האולימפיאדה, אבל לחבר'ה מערוץ רוממה (החטא הקדמון, תסביך אדיפאלי, עוד משהו מעולם סיסמאות הפסיכולוגיה?) הוא קורא "ארכאים". מתחבק עם זוהיר בהלול הבלתי נגמר ונזהר שלא לקמט את המטפחת המקופלת שמציצה מהכיס בחליפה, מדגים בדיוק את פרוש המונח "הם שם ואנחנו כאן". אנחנו, גולשים יקרים, תקועים עם ערוץ 1. הם, הם זה כל השאר. כל העולם. אלו שקיבלו את הברית החדשה.