"דלת נסתרת" הוא סרט טוב, ייחודי, בעל שפה קולנועית עשירה ומעניינת ותסריט לא רע בכלל, והסיבה שאני פותחת בזה היא שהטריילר של "דלת נסתרת", לעומת זאת, גרוע במיוחד. לא רק שהוא מספר יותר מחצי עלילה, הוא גם עושה את זה בצורה הכי בנאלית שיש. וככה יצא שלמרות שבאתי לראות את הסרט עם ציפיות בגובה המרתף (ואולי דווקא בגלל?), יצאתי בסוף עם חיוך של פנטהאוז דו מפלסי.
טוד ויליאמס, בנו של ארכיטקט מפורסם (מה שמסביר לכל הפחות את עניין הפנטהאוז), הוא מי שכתב וביים את הסרט על פי השליש הראשון בספר "אלמנה לשנה אחת" של ג'ון אירווינג. כשמאחוריו רק סרט אחד כבמאי-תסריטאי ("הרפתקאות סבסטיאן קול"), הוא משתמש בכל הכלים הקולנועיים שברשותו כדי להפוך את "דלת נסתרת" מחלקיק יצירה ספרותית של מישהו אחר ליחידה שלמה ומרתקת שעומדת בפני עצמה, ולכל מה שחוויה קולנועית צריכה להיות.
"דלת נסתרת" מספר על משפחה פוסט-טראומטית: אימא קים בייסינגר ואבא גף ברידג'ס איבדו שני בנים בתאונת דרכים נוראה ועשו לעצמם פיצוי בדמותה של ילדה חדשה; אל פנינג (אחותה הקטנה של דקוטה), אלא ששום דבר לא ממש מצליח להחזיק את המשפחה המיוסרת הזאת ביחד.
האבא, סופר ילדים מצליח, מצייר נשים ערומות ומעביר אותן טקס השפלה חולני וקבוע, האימא אחוזת כאב ומאבדת כל זיק של חיוניות בעיניה והילדה מפתחת תלות מדאיגה בתמונות הבנים המתים הממלאות את הבית.
בקיץ האומלל הזה, בדיוק ברגע שהדברים עומדים להתפרק, מגיע אל בית המשפחה אדי, נער מתבגר (ג'ון פוסטר המעולה) שבא להתלמד כשוליה אצל האב. אדי מגלה להפתעתו שהסופר הנערץ עליו הוא אישיות גבולית עם נטיות נודיסטיות קשות, ומתאהב עד כלות באם המשפחה, הלא היא הבייסינגר הנצחית, האישה שאפילו קמטוטי העיניים שלה מעוררים קנאה. לא קשה לנחש שאימא קים ניעורה לחיים בעקבות המגע המזכך עם מעיין הנעורים המהלך (והמתחרז), מה שנותן את יריית הפתיחה למרוץ של כל הדמויות אל השיגעון.
המלצות ימסרו לפי דרישה
את ג'ף ברידג'ס לא ממש צריך להציג, אלא אם בא לכם על רשימת מכולת בת 300 מילה, וגם קים בייסינגר לא צריכה המלצות, תודה. שניהם נותנים ב"דלת נסתרת" משחק משובח כדמויות מלאות יגון על גבול הטירוף. גם ג'ון פוסטר הצעיר מגלם באופן מרשים את שבריריות הנעורים הפוגשת בפעם הראשונה אישה אמיתית. אבל מי שעושה את הסרט הזה למה שהוא, הוא בהחלט טוד ויליאמס, הבמאי.
הוא מתחיל את הסיפור שלו בקלוז אפ עיניים מרשים, ממשיך אותו בהתמקדות על איתות פנס רכב המהבהב במונטוניות גורלית שמאלה ומסיים אותו באיש היורד אל מרתף חייו. "אל תפתח לעולם את הדלת הנסתרת", אומר גף ברידג'ס למתלמד הצעיר שלו. המשפט הזה מונח כמנטרה לאורך הסרט כולו. לכולם יש את הדלת הנסתרת שלהם, השאלה היא מה פחות מסוכן: לפתוח אותה ולשחרר, או להשאיר אותה סגורה.
כולם משוגעים, אומר ויליאמס ומטיח את האמת בפנינו המבוישות. יש כאלה שנותנים דרור חלקי לשגעת שמתרוצצת להם בגוף, ויש אחרים שמדחיקים ומנסים לנהל חיים נורמטיביים. מה נכון יותר לעשות? הסרטים הכי טובים הם אלה ששואלים את השאלות, ולאו דווקא עונים עליהן תשובה חד משמעית מפורשת.
ויליאמס מתמודד עם השאלה שלו בכל הרמות האפשריות: התסריט משעשע, מרגש, מתמיה וגם עצוב בעת ובעונה אחת, הצילום יפהפה על גבול השירה, ולשחקנים נשאר להפגין את כישוריהם הידועים ולהפוך את הכל לסיפור מתוזמר היטב.
אם בא לכם ללכת על חוויה קולנועית אמיתית, "דלת נסתרת" הוא הבחירה המיידית. ואל תתנו לטריילר להטעות אתכם לא מדובר בדרמה טראגית משפחתית שכבר ראיתם עשרות פעמים, אלא ביצירה שיודעת בדיוק מה היא רוצה לשאול, ולא מפחדת להשאיר את התשובה לנטיות ליבם של הצופים. מרתף טחוב אבל אמיתי או פנטהאוז נקי אך מנותק? את הבחירה הזאת תצטרכו כנראה, לעשות בעצמכם.
"דלת נסתרת"/ במאי: טוד ויליאמס