פרוייקט די!

תכניות המציאות בישראל לא עובדות. בדיוק כמו שבדיחות על רקע אישי יוצאות מביכות כשהן באות במקום קטן (ראו טקס האוסקר האחרון על שלל פאדיחותיו), כך גם הריאליטי המקומי הולך לאיבוד כשאנחנו ממהרים להמליך את משתתפיו לגיבורי התרבות הנערצים שלנו. אבל בעצם קשה להאשים אותנו, כשאת הדיונה המדברית בה אנו "חיים" אפשר לחצות בחמש-שש שעות כולל שוקו ביטבתה.

קבלו תזכורת: אהבנו את הריאליטי כי הוא ענה על יצר המציצנות שלנו. התמכרנו אליו כי ראינו בסלון דברים, שקודם היה צריך משקפת ודירה בקומה גבוהה כדי לראות. "הישרדות" המיתולוגית, אולי הריאליטי המבדר והמושקע מכולם, סיפקה את הסחורה: תככים אנושיים, מתח מיני, רגעי משבר. זאת ההצדקה לקיומו של הז'אנר, בלעדיה הוא לחלוטין מחטיא את מטרותיו. אז למה אצלנו, בישראליסטן, תכניות המציאות משמשות על תקן של סוכנות שחקנים? למה כאן כל בוגר ריאליטי מתקרצץ בפרסומות, בטלנובלות ועל במות הפסטיגל?

נמאס לנו. שמעתם, הבוסים למעלה? נמאס כבר. אל תתכננו לנו טלנובלה חדשה עם קרן ועדלי, כי הם לא שחקנים. אל תבקשו מרודריגו ללמד ספרדית בערוץ שש, כי הוא לא מורה. אל תפמפמו את מודחי פרוייקט Y בכל מדריכי הטלוויזיה בשלל כתבות צבע, כי אין, פשוט אין להם מה להגיד. טשטוש הגבולות הזה שבין איש מקצוע לסתם חובבן, יחד עם ההנחה לפיה "מפורסם" הוא, כנראה, תנאי מספיק בכדי לשחק/להנחות/לכתוב/לדווח במדיה, הם מעוותים ושגויים.

בעולם טלוויזיוני אוטופי, משתתפי תכניות המציאות יוותרו בחלל הטבעי שלהם מיד עם תום התכנית. שרון תשתכשך להנאתה בבריכה של הדירה שקיבלה ותעזוב אותנו לנפשנו, חצב מן ימשיך לחלוב פרות בקיבוץ (רק עם ג'יפ צמוד) וכן הלאה. אין צורך להרעיף עלינו מהם עוד ועוד. היה טעים, שבענו, תודה. הרי כל הכיף הוא בלראות פרצופים חדשים, עם סטיות ושריטות אחרות – רק כך המציצנות משיגה את שלה. למה שנתעניין בבולשיט מהווילה, כשברור שאותן פיגורות יטחנו לנו את המוח שנה שלמה אחר כך ב"פנאי פלוס"? ולמה בכלל מגיע להן הפרס הזה, ולנו העונש הזה? לזכיינים פתרונים.