גופה נפוחה מחשיבות עצמית

המחזמר "לילה ויום" מבקש להציג את סיפור חייו של קול פורטר, המלחין והמוזיקאי האמריקאי אפוף התהילה, ומצליח רק להציף גופה נפוחה מחשיבות עצמית על פני ביוב של זיכרונות הוליוודיים מזויפים. מה שמעונינים יוצרי הסרט למכור לצופים התמימים בתור מסע מוזיקלי אל חייו של אחד מגדולי המלחינים, הוא לא יותר מניסיון עבש לשחזר פרקים פלסטיים מחייו של קול בתור התבנית ההוליוודית המשמימה - גילוי, התאהבות, תהילה ונפילה של עוד אחד מגיבורי אמריקה.

לא בכדי מוצג הניסיון הזה בתורת מחזמר, המציג את רצון מפיקיו לחזר אחר כל אותם קוני כרטיסים שהפכו את "שיקגו" להצלחה כלכלית. אך בניגוד לאחרון, "לילה ויום" הוא סרט עבש ונטול מיליגרם של כריזמה. קווין קליין בדמותו של קול פורטר, מעולם לא נראה כל כך בינוני ומרוצה מעצמו על בינוניות זאת, הפגנת המשחק שלו נעה בין הבנאלי לצפוי מראש עד אימה. אשלי ג'אד, האישה שלצידו המנסה להיכנס לנעליה גבוהות העקבים של לינדה פורטר, מעולם לא היתה שחקנית של ממש אך במקרה שלפנינו היא מתעלה מעל חוסר נוכחותו הרגילה בשילוב מתיש של חוסר אופי, עודף מייק אפ ופלקטיות שהיתה מביישת דמות קרטון של מפעל הפיס. צמד כה נטול אישיות, מקוריות ויכולת מינימלית להבעה אישית לא נראה על מסכינו מזה זמן רב.

מדובר בסרט השואף להשליך לחיינו מעט זוהר, עמוס בסגנון חיים ראוותני וסטים יקרים של בתי נופש והפקות מוזיקליות בתיאטראות נוצצים, אך הוא כושל עוד בטרם התייבש הפילם במצלמה, שחוק מקלישאתיות השואפת לאינסוף וחיוור יותר מנזירה נורווגית על חוף הים של חדרה. אין פריים אחד בסרט הזה שלא ראיתם כבר, בגרסה טובה בהרבה, והמקום בו הוא מבקש לייחד את עצמו מכל המוצרים הזהים שקדמו לו - שרשרת רופפת המורכבת מהופעות אורח של זמרים וכוכבי פופ ידועים המבצעים את שיריו של קול ברקע לסצנות שונות - הוא המקום בו "לילה ויום" הופך מסרט סתמי למחזמר מחריד. רובי ויליאמס המפומפם מבצע את "De-Lovely" (כותרתו המקורית של הסרט) בשילוב מזעזע של דישון עצמי, משחק מוגזם והבעות של רובוט פגום. אלביס קוסטלו מתעוות בשמנמנותו ומגלה שמעולם לא מאוחר יותר לגלות את הצד הדוחה של גיבורי ילדות בעודו זועק "Let's Misbehave" ושריל קרואו מצווחת ומתפתלת במגושמות שכולה אומרת רצון לכשרון משחק (והגילוי המעציב של היעדרו) בין צלילי "Begin The Begin".

היחידה שמצליחה לבצע שיר בחינניות מסוימת היא אלאניס מוריסט, ולה כידוע, יש את מגבלותיה שלה. בקיצור, מדובר במוצר מיחזור מהגרועים שהופקו בשנים האחרונות, כזה המטיל דופי בכל מי שמעורב בהפקתו, וזאת למעשה התכונה היחידה המעניקה איזו שהיא משמעות לשעתיים הממושכות הללו, שכולן כהמתנה להגשת חשבון בסניף קפולסקי של עיירת פיתוח בשלהי שנות השמונים.