בסוף הפרק הקודם כבר הייתי בהחלט בדרך הנכונה להגשמת החלום. כבר היה לי חוזה הפצה בינלאומי וידעתי איפה הכי כדאי להדפיס את התקליטים. כדי להשלים את התמונה בדקתי את נושא קידום המכירות (פרומושען בלעז). כידוע, כחלק ממסע השיווק, טראקים שיוצאים לשוק נוטים להתהדר בתמיכה והשמעות מצד די.ג'ייז מובילים ותחנות רדיו נחשבות. כדי להגיע לזה צריך לחלק הרבה עותקים במתנה, וחשוב מכך לאנשים הנכונים. הסיכוי שדי.ג'יי ידוע באמת יקשיב סתם ככה לתקליט חדש שישלח אליו מטעם אמן לא מוכר הוא אפסי. בשיחה שהיתה לי במקרה לפני כמה שנים עם הכהן הגדול של האמביאנט, מיקסמאסטר מוריס, הוא סיפר לי שיש לו עוזר שמקשיב למאות (!) התקליטים שהוא מקבל כל חודש ומעביר אליו רק את מה שיש סיכוי שהוא יאהב. כך שגם אם הייתי מצליח להשיג את כל הכתובות של האח"מים שאני חולם שישמיעו אותי ושולח אליהם את התקליט באופן עצמאי, רוב הסיכויים שהוא היה משמש כתחתית לקערת הסלט במקרה הטוב וככלי לניקוי צואת זוחלים במקרה הקצת-פחות-טוב.
הפתרון לעניין הזה נמצא אצל חברות היחצ"נות המתמחות בתחום קידום המכירות במועדונים וברדיו. לחברות אלה יש רשימת כתובות יקרה מפז, וחשוב מכך רשת קשרים ענפה להשכרה. גם כאן כבר ידעתי עם מי אני רוצה לעבוד, בעיקר מתוך היכרות קרובה עם זרזיפי הפרומואים, כלומר העותקים הנשלחים בחינם לאלה שמגיע להם, המוצאים את דרכם למדפים המטונפים של חנויות תקליטי היד-שניה הפחות מכובדות שבלונדון. ובדומה לחברות ההפצה, גם כאן תהליך הקבלה דומה, והוא זכה לכינוי שד"ו שולחים דמו ומתפללים (מאיפה אתם חושבים די.ג'יי שאדוו קיבל את שמו?!). חברות אלה הרי לא רוצות לפגוע במוניטין שלהן ולשלוח זבל ליקיריהן שבמועדוני העל ובתחנות הרדיו, והן כן רוצות לעבוד רק עם מי שמספק את הסחורה המתאימה, גם מבחינת האיכות וגם מבחינת הסגנון המוזיקלי. וכך מצאתי את עצמי שוב שולח דמואים בדואר וכוסס ציפורניים בהמתנה להחלטה משתי חברות נחשבות. ואני שמח לדווח שקיבלתי תשובה חיובית, ואפילו די נלהבת, מוויט נויז המופלאים, שבין היתר עושים את העבודה בשביל לייבלים כמו ווארפ, Marine Parade (הלייבל של ענק הניו-סקול-ברייקס אדם פרילנד) ובינגו (של די.ג'יי זינק). בשלב הזה האופוריה החלה לחלחל, אבל בשביל ישראלי כמוני, ועוד ממוצא רומני, אין כמו להיזכר בעניין ההוצאות הכספיות כדי לחזור למציאות, ומהר.
יהיה דיסקו
זה היה הזמן לצלול לתוך האקסל ולראות איך כל העניין מסתדר (או לא) מבחינה פיננסית. החישובים שלי הציגו תמונה קודרת למדי: כשכל הפרמטרים הוכנסו לעמודות הנכונות בגליון, השורה התחתונה עדיין הראתה מינוס. יש דברים שאי אפשר להתפשר לגביהם: הדפסה על תקליט 12 אינץ' (הפורמט הדומיננטי אצל די ג'ייז), הקמפיין, והצורך לבצע מסטרינג (גימור סאונד) באולפן איכותי. הדבר היחיד למעשה שיכולתי להרשות לעצמי לחסוך עליו, אמנם בלב כבד, הוא העיצוב: במקום מדבקות צבעוניות במרכז התקליט, החלטתי לשים מדבקות בשחור-לבן שעולות בערך חצי, ובמקום שהתקליט יושחל לתוך עטיפת כרומו צבעונית משובחת, אכניס אותו לעטיפה השחורה הגנרית הזולה, הידועה לשמצה בשם דיסקו-בג (שקית דיסקו!). לאחר שעות ארוכות של עבודה מול המסך המרצד לתוך הלילה ובעזרת קצת קוראים בקפה, קלפי טארוט ולהטטנות מתמטית (הפקודה SUM באקסל) הגעתי למספר הקסם 700. שבע מאות, מילמלתי לעצמי בגאווה מהולה בפאניקה, שבע מאות עותקים, זאת הכמות שאני צריך להדפיס. מאה יחולקו כפרומו: חברת ההפצה לוקחת שלושים, חברת היחצ"נות עוד חמישים ואני אחלק עוד כמה בדרך, ושש-מאות ילכו למכירה. אם כל השש-מאות ימכרו, עשיתי את שלי וכיסיתי את כל ההוצאות. פחות והחור בכיס ילך ויתפח. אם תהיה דרישה ליותר תמיד אפשר להדפיס מהדורה נוספת.
בשלב זה הונחה כל התשתית שהייתי זקוק לה כדי להיות חברת תקליטים אמיתית, והיו לי את כל הנתונים כדי לרוץ קדימה ולעשות את זה. זה היה הזמן להרים טלפון לקבוע פגישה באולפן המסטרינג הטוב ביותר בעולם.