בא לי דיגיטלי

בשנות ה-70' של המאה הקודמת הרימו אמניות פמיניסטיות את מצלמות הווידאו והראו לעולם מאיפה משתינה הדגה. אותן אמניות, שחיפשו דרך ליצור מבלי להשתמש בכלי היצירה של ההגמוניה המיזוגנית, מצאו את שחיפשו בכלי זה. פורמט שמתפתח כל הזמן ומאפשר להן ליצור שפה אמנותית משלהן. הן החלו ליצור שפת דימויים חדשה, במה שנראה כסרטים קצרים ולוחמניים ממבט ראשון, ויצירה אמנותית מלאה ממבט שני.
הפעם, היצירה גם הצליחה לדבר. לא עוד קנבס שותק ודומם, אלא יצירה שפס הקול שלה הוא חלק בלתי נפרד מקיומה ומהתוקף האמנותי שלה.

הווידאו-ארט הוא חלק בלתי נפרד מעולם האמנות. בעולם היצירה המקומית נדמה לאחרונה שכבר לא רוצים לדבר עליו מרוב שכבר דיברו עליו, ממש כמו דוגמנית מצליחה שבגיל 18 כבר סובלת מחשיפת יתר. כולם חושבים שהיא יפה, אבל כבר לא טרנדי להגיד שמכירים אותה. נדמה שחוסר הטרנדיות הנוכחי של המדיום הזה, מעיד גם על כך שאמנות הווידאו נטמעה לחלוטין בשיח התרבותי המקומי שלנו. ההסתעפויות הרבות שלה נמצאות בכל מקום. כמובן שגם הנגישות הטכנולוגית מקלה על היכולת של כל אחד מאיתנו להשתלב בתחום, ועל היכולת שלנו לקבל את הווידאו ארט כחלק אימננטי מחיינו המתועדים.

לכל ילד שני (טוב, אולי שלישי) יש מצלמה דיגיטלית בשלוף ליד הנייד (שגם בו, כמובן, יש מצלמת סטילס דיגטלית וגיל קופטש קטן), ליד כל די.ג'יי תמצאו וי.ג'יי (אפילו בחתונות וי.ג'יי זו כבר לא מילה גסה, זה הולך מצויין עם פינות ישיבה אלטרנטיבית), באתרים רבים אפשר למצוא לינקים ליצירות של אמנים, והרשימה הטכנולוגית נמשכת ומתמשכת.

אז מה הצעד הבא? מה זווית הצילום הבאה שתשנה את כל הפריים? אחרי שאמני הווידאו הספיקו להפוך למעצבי אתרים, מעצבים גרפיים ועורכים, אחרי שהם הפכו לוי.ג'יים באינספור מסיבות ואירועי תרבות ואמנות, אחרי שהם הפכו לחלק אינטגרלי מזירת האמנות המקומית והעולמית, מתבסס במחוזותינו החיבור הבלתי נמנע בין אמני וידאו ליוצרי אודיו תחת מסגרת אחת.

עידו גוברין ויאיר עציוני מייצגים את הדוגמא המושלמת להתפתחות זו. שניהם יצרו במסגרת הקולקטיב האמנותי, מיקרופיפל, שאיגד תחתיו אמנים שונים שיצרו ערבים של מיצגי וידאו וסאונד במועדונים שונים ברחבי העיר. באירועים של מיקרופיפל, צוות הקולקטיב היה מווג'ה ומדג'ה ביחד, תחת קורת גג שיתופית אחת. הם היו מתנסים ביחד ביכולות האלקטרוניקה על כל גווניה.

בשנתיים האחרונות הם עסוקים בהקמת הלייבל העצמאי Interval Recordings, כשהרעיון שעומד מאחוריו הוא שילוב יוצרים מרחבי התחום הדיגיטלי. הם מקדמים יצירה משותפת בין אמני וידאו לאודיו בסינק אחד ומגובש. היצירה שלהם נובעת בבסיסה מזהותם כאמנים ישראלים, אבל מתכתבת און-ליין עם כל העולם. הם מגדירים את העניין האמנותי שלהם כחיפוש אחרי החסר, כחיפוש אחרי המתרחש במרווחים שלפעמים שוכחים להסתכל בהם. או במילים אחרות, עכשיו הטכנולוגיה קיימת, בואו נראה איך אפשר להשתמש בה ומה עוד אפשר לעשות אתה.

ביום שבת האחרון הלייבל הציג את המרכולת האמנותית של חבריו בגלריה טל אסתר בתל אביב. אמני הווידאו של הלייבל ויוצריו המוזיקליים התנחלו בגלריה לערב אחד של יצירה דיגיטלית. האמנים שמזוהים עם הלייבל הם גם יוצרים מוכרים בשוק המקומי. תמצאו ביניהם את רן סלווין, אמן וידאו ואודיו ותיק ומוערך שהצטרף זה לא מכבר גם לשורות הלייבל הפורטוגלי כרוניקה, את ג'ק פאבר (מהטור ליד), וכמובן שגם את עידו גוברין (בליוויה של האמנית ליאורה בלפורד) ויאיר עציוני (יחד עם רני גולן).

המטרה של הלייבל היא הוצאת DVD, כך שאפשר יהיה גם לצפות בקטעי ווידאו ארט וגם להאזין למוזיקה. השימוש בפורמט ה-DVD הוא הצעד המתבקש קדימה. היצירה המוזיקלית תופסת נפח חדש לחלוטין, שניתן לצפייה באיכות גבוהה בבית המאזין, ומנכסת לעצמה את הווידאו. כמובן שזו לא הפעם הראשונה בעולם שנעשה שימוש שכזה בפורמט הנ"ל, ובארץ כבר היו ניסיונות בתוליים בתחום, כמו דיסק המולטימדיה של קבוצת 951. אבל אם קבוצת אינטרוול תעמוד בהתחייבותה, הם בהחלט עשויים לקחת את התרבות הישראלית לשלב הבא בחיבור לעולם הדיגיטלי.