סקס, סמים ופיגועים

יומיים אחרי הפיגוע בסיני התפרסמה ב"ידיעות אחרונות" מודעת תיירות שהציעה חדר וארוחת בוקר במלון הילטון טאבה ב-150 שקל ללילה. כמו כולם, גם אנחנו הזדעזענו. זה הרבה יותר מדי כסף בשביל חדר בלי קיר אחד.

הזעזוע מהפרסומת מצביע על שתי תופעות ישראליות חשובות: הראשונה היא הרצון האינסופי שלנו הישראלים למצוא מחדלים איומים בכל דבר, והשני הוא חוסר היכולת של כל מי שפרסם אי פעם מודעה להוריד אותה מעל דפי העיתון. מי מאיתנו שניסה למכור מכונית לא המשיך במשך חודש ימים שלם לענות לטלפון ולצעוק על המתקשר: "לא, זה לא אקטואלי. הם לא מורידים את המודעה, לוח העיר הורגים אותי.. אל תתקשר הנה יותר. אני לא מרגיש טוב. אני מצטער שהיתה לי מכונית סקודה שנת 88'. זה לא שווה את זה".

הריטואל של מציאת מחדלים מתחיל בישראל מיד עם היוודע דבר הפיגוע. ואין דבר יותר מעורר את חוש הביקורת שלנו מפיגוע שבו גם המאבטחים וגם האחראים על החילוץ הם ערבים, ורק הקורבנות, או לפחות אלו שאנחנו סופרים ואכפת לנו מהם, הם ישראלים.

פיגוע הוא יותר מהכל אירוע טלוויזיוני. השידור מתחיל מקטיעה של סרט קולנוע באמצע, ולפעמים נדמה שזמן הפיגוע נבחר אחרי שהמחבלים בודקים איזה סרטים משודרים באותו ערב ואיפה הכי דרמטי לקטוע אותם.

בתחילת השידור עלה כתב לא מזוהה ואמר שיש דיווחים ראשונים ולא רשמיים על פיצוץ באיזור טאבה. תמיד, אבל תמיד, ברגע הראשון עולה לאוויר אחד הכתבים הפארשים של חברת החדשות. מישהו לא מוכר, כאלה שאתה לא היית מבין מאיפה אתה מכיר אותם אם היית פוגש אותם ברחוב. אצלי הם כולם נופלים תחת ההגדרה של "קושמרואים" - על שם ממציא הז'אנר דני קושמרו, שביומו הראשון בטלוויזיה קרסו אולמי ורסאי, וכמו ראפר בניו יורק הוא הצליח לדבר במשך חמש שעות רצוף מבלי שהגיעה ידיעה אחת אמיתית לאולפן.

בשלב מסוים, כאשר מתברר לכתבים גודל האסון, עצם העובדה ש הם לא מצליחים להשיג תמונות מהאירוע ועדיין חייבים לשדר, הם מתחילים ללבות את ההיסטריה: "כנראה שמדובר בפיגוע הכי גדול אי פעם. פיגוע בסדר גודל שלא הכרנו. זה לא מגה פיגוע, זה האמ אמא של הפיגועים. זה אסון התאומים שלנו. יש פה כל כך הרבה הרוגים שיהודה היס יתאבד בסוף השבוע הקרוב. אם מישהו קבע עם יהודה סרט אין מצב שהוא לא מבטל.

וכמובן שהעיסוק הכי מרגש הוא הניסיון לאמוד את כמות הנפגעים ולהגדיל אותה ככל שאפשר: "אין לנו מספרים רשמיים אבל בסך הכל מדובר במלון, מדובר באלפי אורחים, מדובר באיזור שבו הרבה אנשים מסתובבים. חבר'ה לדעתי אנחנו בדרך לשיא של נפגעים של כל הזמנים, ואני דני קושמרו פה בטעות באולפן משדר את זה, אמא תקליטי". אחר כך, כשמתברר שיש 12 הרוגים, אתה מרגיש החמצה. זה הכל? איפה כל ההבטחות של אורי לוי, איפה?

הפעם, כדי להגדיל את כמות הנפגעים, היתה לאנשי התקשורת החוצפה לספור מישהו שמת מהתקף לב לפני הפיגוע. אני חוזר, חצי שעה לפני הפיגוע המסכן הלך לעולמו, וניסו להדביק אותו לרשימות הנפגעים. אני בטוח שבשנים האחרונות מתו עוד כמה זקנים בדואים מקטרקט שהסתבך באיזור טאבה. למה שלא נכניס את כולם לספירה?

בפיגוע בסיני נוסף נופך משעשע לכל עניין ההיסטריה, והוא עדי הראיה. עדי הראיה בסיני היו, איך לומר, יצירתיים. אחרי כמה שעות של הורדת באנגים ושירה בציבור של "נגעה בשמיים" ליד החושה זה נשמע כך: "ראיתי דג עף ואמרתי לחבר'ה 'מה זה החומר הזה שמכרו לי?', ואז ראיתי שכל החלק העליון של המלון חסר ולא האמנתי. מתי בנו פה מלון כזה? כשבאנו בבוקר לא היה פה כלום". והכתבים, שממילא לא מקשיבים, מסכמים למצלמה: "ובכן, לטענת עדי ראיה מלון הילטון טאבה נבנה רק הבוקר, זהו מידע שיש לבדוק ולקחת בחשבון לקראת תחקיר הפיגוע".

ההסברים האהובים עלי ביותר הם של הכתב רוני דניאל. האיש אומר את המשפט ומייד את ההפך שלו, באותה נשימה: "התוכנית של המחבלים היתה לפוצץ את המכונית השנייה חצי שעה אחרי הראשונה כדי לפגוע בכוחות החילוץ. התכנית השתבשה כשהתברר שלמצרים אין דבר כזה שנקרא כוחות חילוץ. לפי ידיעות שהגיעו אלינו היו שני מחבלים מתאבדים במכונית אחת או מחבל מתאבד אחד בשתי מכוניות שונות".

אבל אז מגיע השלב החשוב ביותר בשידור והוא שלב התלונות של ישראל כלפי המצרים, התלונות הן קשות ורציניות ביותר:

1. בכל חצי האי סיני לא נמצא מנתח מוח אחד שמתמחה בפגיעות לחץ. זהו פאק מדהים. איך יכול להיות שגרים שם 50 אלף בדואים ואיש מהם לא למד רפואה?

2. חלק גדול מהבדואים לא עברו קורס חובשים או קורס בהחייאה, ובזמן הפיצוץ הם הגיבו בהלם ולא תיפקדו תחת אש.

3. נהגי מוניות סירבו לנסוע לתוך האיזור הבוער בהילטון טאבה. גילויים מסוג זה של שנאת יהודים נפוצו בכל חצי האי סיני.

4. המצרים סירבו לאפשר לאוגדה 69 של צה"ל להגיע לחופי התעלה ולאבטח עם 30 טנקים את מעבר המיתלה. מסתבר שלמצרים יש משום מה רגישות כלפי הריבונות הזמנית שלהם בחצי האי סיני. הסיבה הרשמית שבגללה צה"ל רצה להחדיר לסיני כוחות בסדר גודל של שלוש חטיבות סדירות ו-42 פקידות פלוגתיות היה המאמץ המבצעי לשכנע את התיירים הישראלים לחזור הביתה גם מהחופים שבהם לא התרחש פיגוע של אל-קאעדה, ושהמעשה האלים ביותר שהתרחש שם בעשר השנים האחרונות היה "הבמיה ספיישל" שגורם למרבית האנשים שלא לשכוח את סיני במשך שבוע שלם של יציאות רכות ומהירות מהרף מצמוץ עין.

השלב האחרון הוא שלב ההימורים מתי נחזור לסיני. מדובר בשלב מיותר לחלוטין. הישראלים לא באמת עזבו את המקום. משום מה מרבית המטיילים סירבו לחזור למקום מבטחים גם כשנהג האוטובוס אמר להם: "בואו, אני אוציא אתכם מהמקום הזה ואקח אתכם למקום בטוח, לתחנה מרכזית בירושלים".

צריך להבין אותם. הקסם של סיני הוא קסם המדבר, קסם פשוט וזול. למעשה לא יותר מ-25 שקל למנה של גראס שמספיקה לערב. לנסוע לסיני זה כמו ללכת ולישון על הדשא בשכונה בלוד. עצם הנשימה של האוויר באיזור מעלה את רמת הכימיקלים הממסטלים בדם שלך במאות אחוזים.

בסיני אנחנו יוצאים ממירוץ החיים, אנחנו מתחברים לשקט המדברי, והכי חשוב, בחורות ישראליות מתחילות לתת חופשי נשנושי מנוע לכל מי שנשאר איתם לבד ליד המדורה תוך כדי שהן ממלמלות: "אני לא מאמינה שאני עושה את זה. אני לא ככה בדרך כלל, זה בטח בגלל סיני. לא צריך קונדום, אני בימים הבטוחים. יו, אני אמרתי את זה? אני כנראה מתחברת למדבר ולשלושה בדואים".

וזאת בעצם היתה המטרה המרכזית של אנשי אל-קאעדה. לא לפגוע בנשיא מצרים ולא בשלטון המרכזי, רק לבאס את תקופת הסקס, סמים ופריד אל עטרש של כמה בחורות ישראליות וכמה מטובי בחורינו. אם אנחנו לא יכולים לחגוג, אומרים לעצמם בחיזבאללה, למה שהם יבלו?