סרטו הראשון של ז'אן פרנסואה פוליו, הוא סרט שעניינו פיתוי ותכליתו היא להחזיר לקולנוע הקומי הלא אמריקאי והבלתי מזיק את האורגזמה שנעדרת ממנו מזה זמן מה - את החיוך הפרוש על פני הצופים כאשר הם עוזבים את האולם עם סיום ההקרנה. הסרט נפתח בזיכרונותיו של ג'רמין (ריימונד בושר), תושב כפר קנדי נידח, על אבותיו הדייגים, המנהלים חיים קשים, הגונים ושוחקים שכל גמולם הוא זיקפת הכפר הקולקטיבית בלילה החופשי היחיד שהעניקו לעצמם בשבוע. בתום חלומות אלה מתעורר ג'רמין וממהר לתפוס את מקומו בתור לקבלת קצבת הסעד. כך הוא מבלה את ימיו ברצון להחזיר לכפר ולעצמו את אותה תשוקה הכרוכה בכבוד עצמי, ולהתמודד עם דרישתה של אשתו לחיים טובים יותר.
סיכוי אחד בלבד נותר פתוח בפניו לפני שיאלץ להיפרד לתמיד ממחוזות ילדותו, מחלומותיו המולטי אורגזמתיים ומחבריו הותיקים, והוא לפתות את דוקטור לואיס - רופא צעיר ונהנתן, חובב קוקאין וקריקט - לבוא ולהתיישב באותו כפר קטנטן, סנט מארי לה מודרן, השוכן על אי זנוח אי שם באוקיינוס הנושק לקנדה הצרפתית, בתקווה שנוכחותו של רופא קבוע בחלקת האלוהים הנשכחת הזאת תשכנע קבוצת משקיעים סקפטיים להקים מפעל מודרני בכפר הזעיר הגוסס.
בעוד ג'רמין מקבל על עצמו את המטלה הכמעט בלתי אפשרית הזאת, ולצורך העניין מגייס את כל מאה ועשרים תושבי סנט מארי לתפעול קנוניה עתירת רגעים קומים, עוסק הסרט בניסיון לפתות את הצופים לנהור בהמוניהם לסרט המדובר באמצעות ההתהדרות בתארים המתבקשים - אנושי, קטן, צנוע, מחמם לב, מעלה חיוך וכו' - ופנייה אל מחוזות 'קומדיית המנהגים' המסורתית בעלת 'האווירה הקסומה'. מדובר בצורך האנושי הבסיסי (ששורשיו בתת מודע הקולקטיבי) לחזור לצורת חיים פשוטה ומבודדת יותר, תגובת נגד לחוויית הכפר הגלובלי באמצעות פנטזית הכפר הממשי, הפניית עורף אשלייתית לתרבות הקניונים, הצריכה המתועשת והשחתת הטבע למשך כמעט שעתיים. זאת המשבצת בה משחק "לפתות את דוקטור לואיס", ויאמר לזכותו שבתוך המשבצת המסחרית והמוגבלת הנ"ל, הוא משחק היטב.
זה סטטוסקופ בכיס שלך או שאתה סתם שמח לראות אותי?
רוב המצבים הקומיים המוצלחים באמת בסרט נובעים מרצונם של אנשי הכפר - אוסף כושל אך נחוש של מובטלים מוזנחים ומאותגרי השכלה - לרצות בכל דרך את הרופא העירוני המתוחכם בהעמידם פנים שהם מתקשרים באותה שפה: כך הם מקימים את נבחרת הקריקט הפיקטיבית שלהם (נטולי מושג כל שהוא על חוקי המשחק והתנהלותו), מצותתים לכל שיחותיו של הרופא, לומדים לעומק את חיי המין שלו, מביימים סצנות דיג מרגשות, מזייפים חיבה עמוקה לג'ז פיוז'ן, ביף סטרוגונוף, וכו'. תושבי סנט מארי עוסקים למעשה במימוש כל חנופת אגו אפשרית וכל גחמה ילדותית של רופאם הנחשק, במטרה שזה האחרון יגשים את הפנטזיה האירוטית האולטימטיבית שלהם - חזרה למעמד של פועלים מן השורה, העובדים למחייתם ומרוויחים את אביונותיהם בזיעה ויושר, כמו אבותיהם מלילות עברו.
ניתן להחריף בנקודה זאת את הביקורת על מידת מופרכותה של הפנטזיה הזאת - הקמת מפעל פלסטיק בליבה של שמורת טבע נשכחת - שלצורך מימושה כל האמצעים (מרמה, מתן שוחד, סחיטה וכפייה) כשרים בעיני תושבי הכפר, אך לצורך העניין נתעלם מן הרובד השלישי והסמוי יותר בציר הפיתוי של הסרט: לפתות את המשקיעים המסחריים הגדולים, חברות הפרסום ונציגי האמריקנה, לממן ללא עכבות או הרהורים שניים את סרטו הבא של ז'אן פרנסואה פוליו.