לא מזמן, אחרי שנעמי שמר, אריק לביא ומרלון ברנדו החזירו את נשמתם לבורא, ניסתי לחשוב ביחד עם חבר מי יהיה הבא בתור, על פי פרמטרים של גיל, מצב בריאותי וקוריוזיות. אני חייב להודות שעוזי חיטמן לא היה ברשימה. כשעושים את רשימות החבצלת הללו, זו שמנסה לקחת בחשבון את האושיה הבאה שתמות, יש מידת מה של פנטזיה - מימד שמתאר את החיים ללא פרסונה שהיא או שנואה במיוחד (נניח איווט ליברמן), או אהובה במיוחד (נניח אמא שלי) או כבדת משקל תרבותי, שהחיים אחרי יום הדין שלה, לא ידמו לאלו שחווינו בצוותא עמה (אני מפחד להמר, אבל יש לי כמה דוגמאות טובות בראש).
עם עוזי חיטמן המצב מעט שונה. קשה למצוא מישהו שממש שנא אותו - הרי במאמרי ההספד כולם ממהרים לומר איזה אדם מקסים היה, וניתן להניח שאמת בדברם; גם זיכרונות הילדות מ"הופה היי" ו"פרפר נחמד", שלוו באינספור הופעות מול הקהל היחיד בעולם שאי אפשר לבלף אותו, ילדים כמובן, מעידות שחיטמן היה איש שהמדון רחוק ממנו. מצד שני חיטמן, וכאן אני מסתכל מנקודת מבט אליטיסטית מעט, לא היה דמות אהובה במיוחד על מי שאינו נמנה על קהל הילדים, שבינתיים התבגר, השליך אל הפח את חסד הנעורים והוחלף בידי דור שהמימד הפלסטי שבו, תרתי משמע, עולה על התוכני.
קשה לראות כיצד חיטמן של שנות השמונים, האיש שעשה שמות בתוכניות הילדים והיה למגה-סטאר הראשון שלהן (ביחד עם טלפלא), היה מסתדר אל מול דור האקזיט הנוכחי. גם כאשר אנו מבקשים לבחון את קורפוס היצירה של חיטמן, אנו רואים כי למרות שהחדיר מספר שירים לקאנון הארץ ישראלי, הם לעולם לא יהיו מזוהים איתו. "אדון עולם" ו"רציתי שתדע" (אלוהים שלי) למשל, נוכסו כבר מזמן מהעיזבון הרוחני שלו לכל מי שחפץ בשירת הודיה קצרה לאל הרחום והחנון שנותן לבנות 13 להתבוסס בדם ועופרת של מחסנית שלמה; "תודה" שייך לקאמבק של חיים משה; ואילו "כאן", היה ונשאר שיר של הדצים - אשת המהפך ושטיחון ניגוב הרגליים המכונה "בעלה משה".
אליל לרגע
אם כך נשאלת השאלה מה משאיר לנו עוזי חיטמן אחרי מותו? איזה זיכרון קולקטיבי אפשר לאצור ממנו? ההצעה שלי היא אמנם מעט שמרנית ואגוצנטרית, אבל נסו להתחבר אליה. השנה היא שנת 1985 וכל המדינה מרותקת לקדם אירוויזיון שמשודר בערוץ הבודד, כשהקדם עוד שינה משהו למישהו והערוץ הראשון עוד לא היה תחת ידיו של מאנסטר-טראק ג'ו. שני שירים מתחרים על המקום הראשון "עולה עולה" של יזהר כהן, ו"כמו צועני" של שלישיית כמו צועני - יגאל בשן, יונתן מילר ועוזי חיטמן, שהביאו אותה בשיר קצבי, עם כינור מנאשוויל ועלו על הטרנד 19 שנה לפני שמישהו בכלל ידע איך אומרים בום פם. על חודו של קול, ניצח כהן, אבל אותה שנה, היתה שייכת כולה לכמו צועני. שיר התגובה שלהם להפסד, "אנחנו נשארים בארץ" היה להיט גדול יותר ואף נכח בשלישייה הראשונה של כל מצעד פזמונים (שזה אומר גם גלי צה"ל וגם רשת ג').
חיטמן, בשן ומילר היו אלילים לרגע, לפני שתפסו בביצים את שוק הילדים וניפקו שני שירי פופ גדולים. זוהי הדרך שבה אני אזכור את עוזי חיטמן, וכנראה שגם כל מי שנולד בין 75'-79'. יהי זכרו ברוך.