מכבי אש על הפנים

שני סוגי סרטים אמריקאים נוצרו ישירות בעקבות אירועי ה-11 בספטמבר 2001: בסוג הראשון, המשובח והמרתק נכללות בעיקר יצירות תיעודיות ("ערפל המלחמה" של ארול מוריס, "פרנהייט 9/11" של מייקל מור) אך גם עלילתיות ("השעה ה-25" של ספייק לי) שביקשו לחקור את נפשה של אמריקה הפצועה ותאבת ההרג, להתבונן בכאב העוטף חשבון נפש נוקב בליבה של המאפלייה הגדולה המכהנת כאימפריה השולטת כעת בעולמנו.

"תחנה 49" לא שייך לסוג הסרטים הללו. "תחנה 49" הוא נצר למשפחת האנטיתזות שלהם - מוצרים מזויפים כמו שטר של שלושה דולר, המנונים חלולים של כוחניות מסורסת, שירי הלל פשיסטיים לאמריקה הישנה והטובה ולאורח החיים הלבן, הנקי והשמרני עד אימה שעל אזרחיה לאמץ לעצמם.

מוצרים אלה מבקשים לאפוף את תודעתנו בלהבות אפיות של גבורה, להציף בצינור הזנה מוגבר לחץ סיפורי מאבק הרואיים ובנאליים, לכסות את מוחנו מחפש הפתרונות בתמהיל מאלחש של קלישאות ילדותיות ודימויים לאומניים מסורתיים, ולבסוף, לאחר שקיעת שאריות האינדיווידואליות והרצון החופשי - תחת תצוגת התכלית השיטתית של מנגנון התעמולה הממומן היטב הזה על ידי קורבנותיו (רוכשי הכרטיסים המצפים לבידור, לעיתים לאמנות, ומקבלים סחורה תעמולתית פגומה במסווה של סרט פעולה) - עוטפים את רסיסי ההכרה הרומצת בדגל האמריקאי המסמל את כל הנשגב והטוב בטבע האנושי, הנשלט על ידי פחד וכוח.

ובכן, הבה נחבר את הרעיונות הללו עם המתרחש על המסך בעת הצפייה המייגעת בסרטו של ג'יי ראסל: בעת דלקת ענק המשתוללת בתחנת הכוח של בולטימור, ולאחר הצלה הרואית עד מעל למשוער של קורבן תמים, נקלע הכבאי ג'ק מוריסון (חואקין פניקס) למצוקה בין ההריסות הלוהטות ומגולל ברצף פלאשבקים משמים את מהלך הקריירה המקצועית שלו. הבוקר הראשון בתחנה הראשונה, כשמפקד התחנה האהוב (ג'ון טרבולטה) והקולגות לעתיד מותחים אותו כמיטב מסורת הקולג'-צבא-טקסי גבריות אמריקאית; השריפה הראשונה, ששעות ספורות אחריה מתרחשת הפעם הראשונה בה פגש את מי שתהיה אישתו (כמיטב מסורת הגמול והשכר הקפיטליסטית-נוצרית: תעשה מה שאומרים לך ותקבל את מה שמגיע לך); הפעם הראשונה בה היא פוגשת את החברים מהתחנה, וכמובן שכולם אוטומטית אוהבים את כולם, כי אין מקום לחוסר התאמה וחיכוכים בעולמה המושלם של האמריקנה ובחייהם הקשים והמסעירים של לוחמי האש הגיבורים.

כמובן שבין הפלאשבקים משובצות סצינות קצרות מן ההווה של מוריסון - ניסיונות החילוץ עתירי העשן הדיגיטלי ולהבות האנימציה - רק בכדי להפוך את הסבל לממושך יותר. והפלאשבקים ממשיכים: החתונה, הגילוי כי אשתו בהריון, הלידה, מותו בעבודה של החבר הטוב ובעקבות הטראומה ריבים פסיכולוגיים מורכבים עם האשה (היא: "זה מסוכן", הוא: "אבל אני רוצה להציל אנשים'', היא: "אני דואגת", הוא: "אבל זה מה שאני רוצה לעשות", היא: "אז תיזהר") - כולם לקוחים בשטחיותם וחוסר אמינותם הגולמנית והגסה ממחוזותיהן של הפקות טלוויזיה דלות תקציב ונטולות כשרון. כל הסרט נשמע ונראה כאילו נוצר על ידי חבורת ילדי בית ספר יסודי חדורי הטפות על מסלול החיים הנכון של גיבור אמריקנה בגרוש, סליחה, ניקל.

חואקין פניקס, שסומן כהבטחה בעלת פוטנציאל מרשים באמצע שנות התשעים, מתגלה כסופגנייה מדושנת שביעות רצון שמנונית ומלאה בכיסי אוויר פושרים ותפלים, כולו אומר חמידות עלובה של מבוגר המתחזה לילד לא מפותח שכלית בכדי לזכות לעוד שבריר אמפתיה מן הקהל האדיש. ג'ון טרבולטה, הבין כנראה שלעוד קאמבק הוא כבר לא יזכה בגילגול הנוכחי על פני האדמה, ובמקום לשחק הוא דואג לגרוף כמה שיותר מזומנים בתפקיד סתמי ונטול כשרון המתנהל על אוטומט מלא - אחרי הכל, דלק סילוני ואחזקה שוטפת של בואינג פרטי דורשים סוג של הכנסה קבועה.

שאר שחקני המשנה נותנים את המינימום הנדרש מתסריט כה צפוי מראש ומיותר, ועושים את היומית שלהם בבינוניות תשושה ומעופשת. הצילום והעריכה חסרי כל הברקה או הבלחה ואין בהם פריים אחד שיצדיק התייחסות החורגת מגבולות הביצוע הטכני הקר של מוצר מדף תפל, והמוזיקה מחרידה בפשטניותה, בפומפוזיות הכוחנית ובעליבות הסגנונית שהיא מחקה מכמו-אפוסים הרואיים פשיסטיים שקדמו לה ("היום השלישי", "גודזילה", "ארמאגדון"). נקודת האור היחידה בהפקה הכושלת הנ"ל היא שבמהירה יתפנה מסך גדול באחד מבתי הקולנוע הקרובים למקום מגוריכם ואולי יקרינו עליו סרט שגם יהיה ראוי לצפייה.