חיים בכיף

החדשות הטובות: "בוקר טוב, חצות" של ג'ין ריס תורגם לעברית (הוצאת כתר, סדרת "מפגש"). החדשות הלא כל כך טובות: מי שיכול, שישתדל לקרוא את הספר המצוין הזה (וגם את שאר ספריה של ריס) בשפת המקור. נכון, זה לא הוגן להמליץ כך על ספר שזה עתה תורגם, ובסך הכל התרגום העברי די בסדר. אבל הרוח איננה שם. 50 אחוז מחוויית הדיכאון, ההומור העצוב והשנינות המיואשת של ריס הולכים לאיבוד בעברית.

אשה מזדקנת מגיעה לפריז לבד ומשתכנת במלון זול. זאת התחנה האחרונה שלה. פריז עוד זוכרת אותה צעירה, יפה, אופטימית, אוהבת. שום דבר מכל זה לא נשאר לה כעת. יש לה קצת כסף, בדיוק מספיק כדי לקנות הרבה אלכוהול זול ולהשתכר שם למוות. היא בודדה, מותשת, מלאה בדמעות שאי אפשר כבר לבכות. כל פינה בפריז מזכירה לה את האשה האחרת, מי שהיתה פעם. המבטים הזרים מכאיבים לה. היא יודעת בדיוק איך היא נראית, מנחשת בדיוק מה חושבים עליה. אנשים מתלחשים סביבה ואפילו לא טורחים להסתיר את זה ממנה. הם מזכירים לה עדת צבועים. היא שונאת את עצמה ואת המין האנושי.

כל יום הוא מאמץ עילאי. היא מתכננת את הימים בקפידה, כך שלא יהיו בהם רגעים בהם תיאלץ לחשוב. היא יודעת בדיוק איפה תשתה את הקפה של הבוקר, איפה תאכל צהרים, איפה תשתה את המשקה של אחר הצהרים, איפה תשתכר עד אובדן הכרה בלילה. אשה טרוטת עיניים שנכנסת לבד למסעדה ומזמינה לעצמה משקה היא תופעה חריגה בפריז - אפילו אם זו אשה אנגליה. היא יודעת את זה, אבל כבר אין לה כוח להטריד את עצמה במה שיחשבו. היא מעבר לזה, נושמת את נשימותיה האחרונות. היא משתדלת לשקוע בשקט, בלי להטריד אף אחד, אבל החיים מושכים אותה אליהם נגד רצונה, וכמו טובעת מפרפרת היא מתפתה לעלות לרגע למעלה, לנשום שוב.

ג'ין ריס נולדה באי דומיניקה שבקריביים וסיימה את חייה כזקנה בודדה ומוזנחת בעיירה נידחת באנגליה. לפני כן היו לה חיים הוללים בפריז, אמסטרדם ולונדון, ושרידי ימי הזוהר האלה מבצבצים גם ב"בוקר טוב, חצות". היא התחתנה והתגרשה פעמיים, כתבה ארבעה רומנים וקובץ סיפורים קצרים, וניהלה רומן מתוקשר עם הסופר פורד מאדוקס פורד. אחרי ש"בוקר טוב חצות" התפרסם ב -1936, היא נעלמה. חשבו שהתאבדה, מה שלא היה רחוק מהאמת. מכורה לאלכוהול, אומללה ובודדה, ריס העבירה עשרים שנה בעוני ועליבות. רק ב-1958, אחרי ש"בוקר טוב, חצות" עובד לדרמת טלוויזיה של הבי.בי.סי, היא שבה לתודעה הציבורית ולכתיבה.

ב-1966 פרסמה ריס את "ים סאראגאסו הרחב", אחד הספרים הכי עצובים, קורעים וחונקי גרון שקראתי מימי. הספר הוא תשובה פמיניסטית ל"ג'יין אייר" של שרלוט ברונטה: מי שזוכר את אשתו המשוגעת של מר רוצ'סטר, אותה דמות מפחידה שכלואה בעליית הגג ושורפת את הטירה בהתקף טירוף, יגלה אותה מחדש ב"ים סאראגאסו הרחב". ריס נותנת לאשה המשוגעת מעליית הגג להתבטא, ויש לה הרבה מה לומר. באחד הספרים העצובים שנכתבו אי פעם, היא מותחת ביקורת על אנגליה הקולוניאליסטית, על האכזריות האנושית, על האדם הלבן והשתלטנות הגברית.

ריס היתה שם, את הדיכאון היא מכירה מקרוב. "תמיד כתבתי רק על עצמי", היא אמרה, אבל הגיבורות שלה מצליחות לפרוץ אל מעבר לעולמה הצר כעולם נמלה. ספריה נכללים כיום ברשימת הספרים המודרניים החשובים של המאה העשרים. חוץ מהעוצמה הרגשית המוחצת שלהם, יש בהם גאוניות של שפה רעננה, מבנה אינטליגנטי והומור, שרק המיואשים באמת יכולים ליצור.