מה מוזרה היא תוכניתו החדשה של ארקדי דוכין, "שירים מהבטן". תוכנית אוכל סטנדרטית למראה, הממוקמת דווקא במשבצת ה"לייט-נייט" האלטרנטיבית במהותה, ופונה לקהל לא ברור ומוגדר. האם פלשה תסמונת האודטה גם לשעות שהשינה יפה להן? אז זהו, שלא. ממש לא.
דוכין התמקם במועדון "זאפה" התל-אביבי, המנסה להפוך בעצמו למעוז המוזיקה והקולינריה החדש. הוא הזמין אליו אתמול את שאנן סטריט, "שמאז שהפסיק לעשן הוא מנשנש הרבה" (המאנצ'יז, אתם יודעים), כדי לפטפט מעט, לבשל הרבה ולשיר שני שירים בעיבודים משובחים. אחד של להקתו של שאנן בהווה, ואחד של להקתו של דוכין בעבר. בין הדיבורים והשירים שובצו קטעים בהנחיתו של חיליק גורפינקל, איש מקצוע קולינרי, שמלהג עם אנשי מקצוע נוספים על המזון המתבשל, שהיו החלקים החלשים יותר בתוכנית.
את תוכנית האוכל הזו לא היו מפיקים ומשדרים בערוצי החיים הטובים או כסותמת חורים אסקפיסטית בשעות העצלות של יום השישי. קודם כל, אף אחד לא היה בוחר בדוכין להנחות אותה, למרות שלכאורה זה נראה כשידוך אידיאלי אחד היוצרים המוזיקליים הרגישים והטובים ביותר באזורנו, שידוע גם כחובב בישול (המסעדה שפתח נסגרה רק לא מזמן). אך דוכין מתגלה כאנטיתזה המושלמת לכל מנחה טלוויזיה שעבר אי-פעם את המסך שלכם. מנחה שלא ממש רוצה להיות כזה, מה שהופך אותו לשובה לב בצורה מיידית ולתגלית טלוויזיונית נדירה ומפתיעה. הוא חסר כל מניירות טלוויזיוניות כאלה או אחרות, הוא נטול זוהר ושארם ערוץ שתיימיים מזויפים אופייניים וחסר את ההתלהבות הסינתטית הקופצנית של רוב הפרסונות הטלוויזיוניות. הוא מתנהל ברוגע ובשקט (לפעמים מוגזמים) שאינם מוכרים אצל טאלנט מגזע ההנחייה. הוא צנוע, מעט חובבני, דכאוני משהו, דיבורו איטי ועיניו עצומות למחצה. אך כאשר הוא שר הוא מתעורר ומתגלה במלוא הדרו. ממש לא המנחה הקונבנציונלי לתוכנית בישול, או לכל תוכנית אחרת, אך בממלכה שתפרו לו בטלעד, הוא המלך.
דקה אחת שפויה
דוכין אינו מנסה למכור דימוי מוצלח של עצמו בתוכנית. יש תחושה שהוא חסר מסכות ומתגלה באופיו האמיתי. הוא אפילו אינו מתאמץ להשליט את אווירת ה"איך שמח אצלנו באולפן" שמנסה להכריח אותנו להאמין שבעצם "שמח כאן במדינה". דוכין יודע שהמצב כאן על הפנים. בשיחה עם שאנן התגלו השניים כמי ששואלים את עצמם, כרובנו, מה קורה כאן, ולמה אנחנו עדיין פה, או כדברי דוכין "אני עוד כאן, לעזאזל איתי". במהלך התוכנית גילה דוכין ש"בגלל שגדלנו פה כל הזמן פיצו אותי באוכל" ולאחר שסטריט גילה לו שבגלל האלבום "רדיו בלה-בלה" הוא חזר לארץ, הוא ענה לו שהוא מרגיש אשם, שאנן זרה לו מלח על הפצעים והחזיר "אני מבין אותך". ממש לא הדיאלוגים שהייתם מצפים לראות בתוכנית בישול, או בכל תוכנית המשודרת כמה שעות אחורה ואמורה לגרום לצופה הממוצע לשכוח ולהדחיק. כן, הדיכאון פלש גם לתוכניות שהכי אמורות להשכיח אותו מאתנו. והוא לא נגמר כאן. מלבד בחירת השירים המורבידיים ששרו השניים, כדי להזכיר לנו כמה עגום הוא מצבם של יוצרי המוזיקה בארץ, זכה סטריט בחופשה זוגית בארץ, כדי שלא יחשוב על כמה דיסקים מזויפים של הדג נחש מכרו השבוע. רק דמיינו לכם את בונו זוכה בחופשה אצל לנו.
קובי ניב כתב פעם כי האינפלציה בתוכניות הבישול הישראליות מעידה על חברה במשבר, המסתפקת בסיפוקים מיידיים המתכלים במהירות, ואינה מאמינה בבנייה וביצירה של פרויקטים המיועדים לטווח הארוך. תוכניתו של דוכין אינה מסתירה עובדה זאת. המצב חרא וכל שנותר לנו לעשות כעת הוא, כנראה, רק לאכול, ולשיר קצת. או בניסוחו של דוכין במילות הסיום "לא יכול להפסיק לאכול גם כשהמוזיקה נגמרת".