עסקים חראגיל

הצפייה בתוכנית "המתמחה" עשתה אותי בעיקר עייף. ממתי צריך לעבוד בשביל להרוויח כסף בטלוויזיה? המתמודדים כאן אינם נלחמים על חוזה הקלטות, על חתן או על מיליון דולר, הם נלחמים על הזכות לעבוד עבודה קשה ואמיתית תחת בוס עשיר ורהבתני, שיכול לפטרם שניה לאחר שיכובו המצלמות. את הבקרוב-סלבס שלי אני מעדיף לראות על המסך כשהם מובטלים ומאושרים. ככל שהם עושים פחות, כך יותר מעניין. זה מותיר להם הרבה פנאי להיות משועממים בו, מה שמוביל מיד לחיכוכים, זיווגים ורצון ליצור דרמות שיעבירו איכשהו את הזמן.

כמה כיף לראות את מובטלי הווילה בפרוייקט Y2 יושבים על הספה בחוסר מעש, משתכשכים בבריכה, משתכרים ומעבירים את הזמן בדיבורים וביצירת דרמות מכלום, או את המועמדים בפרדייז-הוטל או בהישרדות משתעממים למוות וזוממים מזימות על חבריהם, ואת המועמדות האינטלקטואליות בטופ-מודל הבאה מנסות לברר אם לאחת מהן יש בעיות אכילה. אלו הם הדברים המעניינים באמת בסדרות הריאליטי - לא המטרה המיותרת בדרך כלל, למענה כביכול, התכנסנו (שימו לב כמה זמן מוקדש לשיעורי המשחק בכל פרק של הווילה וכמה זמן למשולשי האהבה). אם אני מוכן לראות מישהו עובד בסדרות האלה, זה רק את פריס הילטון וניקול ריצ'י שגם ככה שמות זין ורדרד ופרוותי על המטלות שלהן.

ב"המתמחה" התהפכו היוצרות. המטרה, להשיג עבודה משעממת אצל טראמפ ב"משכורת עתק", הפכה למרבה הצער גם למרכז התוכנית. כך אנו נאלצים לראות חבורה פלורליסטית-פוליטיקלי-קורקטית של אמריקאים צעירים ואמביציוזיים להחריד (שנראים מבוגרים בהרבה מגילם האמיתי. כנראה שאמביציה או חיבה לעסקים עושה רע לעור הפנים) אשכרה עובדים ברוב חלקי התוכנית: רצים, מזיעים, מתנשפים, מתנהלים בסלולרי, מתווכחים על כל מיני שטויות עסקיות, מתחנפים ללא בושה לבוס הגדול, ומעזים להגיד את מה שמופיע כמוטו בפתיח התוכנית: "זה לא אישי, זה רק עסקים". אם זה לא אישי, אז זה גם לא מעניין. כבר כינסתם 16 אנשים בווילה יוקרתית בניו-יורק - תנו לנו לראות אותם מתבשלים אחד במיץ של השני. תנו להם יותר זמן פנוי, כדי שירגישו בודדים ויבקשו מהאחרים שישנו אתם. תנו להם להתחלק לזוגות. תנו להם לריב על משהו אחר מ"היכן למקם את דוכן הלימונדה". באמת, דוכן לימונדה?!

התוכנית גם מתיימרת לעזור לצופה הנבוך בעולם העסקים הסבוך, ובכל פרק אנו מקבלים טיפ עסקי מרתק הכתוב באותיות קידוש לבנה על המסך השחור ומנוסח בתמציתיות - "מיקום, מיקום, מיקום", "אל תנהל מו"מ עם כפיפים". בכלל, התוכנית והעומד בראשה לוקחים את עצמם יותר מידי ברצינות. מה שכנראה צרם גם לאנדי דיק שהחליט להפיק במהירות מרשימה את "העוזר" ב-MTV. בפרודיה של דיק על התוכנית, על הדונלד, ועל הז'אנר בכלל, הוא "מחפש" לעצמו עוזר אישי. חפשו את התוכנית, היא מוצלחת בהרבה מהמקור.

"המתמחה" מפספסת גם במפלס ההורמונים, בכך שהיא מחלקת את הקבוצה, במסורת בתי הכנסת, לבנים ולבנות. מה הפלא שבסופו של דבר נוצר רק רומנצ'יק אחד בין המשתתפים. איך ייווצר מתח מיני אם הם כלל לא נפגשים? גם הליהוק לא מעיד על רצון ליצירת הזדמנויות מיניות. כנראה שההפקה לא מאמינה בעירוב של עסקים והנאה, או שהם יראו בכל ניסיון כזה הטרדה מינית בוטה במקום העבודה.

בניגוד למסורת הז'אנר, ליהוק המשתתפים נעשה הפעם באמת לפי כישוריהם ולא לפי מראם החיצוני. רוב הגברים דוחים למדי וגם אישיותם, הערוכה למשעי, לא מושכת במיוחד. הנשים, לעומתם, נבחרו בעיקר על סמך הלוק, ורובן אמנם שוות ביותר. אך מכיוון שהן נמצאות זו עם זו כל הזמן, הן משתמשות במיניות שלהן במפגש עם זרים ברחוב ולא עם שאר המתמודדים, וכרגע מסתפקות בחיכוכים ביניהן. נראה כאילו ההפרדה המינית והתחרות המאוסה בין המאדים לנגה מהווה גם את הפחד הגברי מהחדירה הנשית המוצלחת לכוח העבודה. אך אל דאגה, אם בתחילה ידן של הנשים על העליונה, בסופו של דבר הסדר יושב על כנו והזוכה הגדול יהיה, איך לא, גבר.