חדל קשקשת ברשת

יניב חלפון לא מבין את הדחיפות להפקת הדרמה "בזמן אמת" בשידור חי, עוד גימיק ממפעלות רשת

כל עוד רשת לא תוציא הודעה לציבור, בה היא מתחייבת שהאירוע הטלוויזיוני "בזמן אמת" אכן היה רציני, אין ביכולתי אלא להתייחס אליו כאל בדיחה מדרגה ראשונה. לא ייתכן שבערוץ השני, שאמור להוות את מעוז הטלוויזיה העדכנית, שודר הקשקוש הזה, מבלי שיגאל שילון או מתחן אחר היו מעורבים בו. לקראת סופה של הדרמה הארוכה להחריד הזו, יכולתי להישבע שאני היחיד במדינה שעוד יושב מול המסך. אחרי שהרוב מן הסתם שלטט את עצמו במהרה לתחנה אחרת, קלטו ודאי היתר שמדובר במעשה קונדס, וברחו גם הם, מותירים אותי האידיוט היחיד שייבש את עצמו מול המסך עד עלות הכותרות.

"בזמן אמת" היא דרמה פוליטית-צבאית, שכתב משה זונדר וביים אורי ענבר. שני יוצרים שעבדו יחד בעבר, ובקיאים מאוד בנושאים צבאיים. זונדר הוא עיתונאי שנבר בלא מעט פרשות צבאיות, וענבר ביים את הסרט "שתיקת הצופרים", המתחקה אחר התרחשויות החדרים הסודיים במחנה הקריה בת"א, רגע לפני מלחמת יום-כיפור. האתגר שהציבו בפניהם הצמד, הוא העברת סרט הדרמה בשידור חי. הוא צולם בזמן אמת באולפני ג"ג בנוה-אילן, וממש כמו במבצע צבאי סגור, הועבר בשידור ישיר אל כל בית ישראל. מדוע? באמת שניסיתי לענות, אבל תשובה אין.

זונדר שילב את סיפור החטיפה האמיתי של רון ארד בדרמה בדיונית, בה מחליט הטייס ישראלי (בגילומו של שלומי מוסקוביץ') לנקוט פעולה עצמאית כמחאה על אזלת היד של הצבא בעניין, וטס לדרום לבנון, למפגש עם מנהיג החיזבאללה. הטייס, המונע על ידי ייאוש, תסכול ורגשות אשמה, מסביר שאינו מאמין כי מדינת ישראל תעשה את הדבר הנכון, בעוד הוא נותן את אמונו בהגינות של נסראללה ובמנהגו לומר את האמת. מכאן מסתבכת העלילה בשאלות המבצעיות בהם נתקלים ראש-הממשלה, סגן ראש המוסד והרמטכ"ל בנוגע להחזרתו, תוך כדי שמירה על ניקיון ישבנם.

טוב לדעת (מקודם)

הטיפול בכאב הברכיים שמחזיר לתפקוד מלא - ללא כאב

לכתבה המלאה

דיס-טלוויזיה

האג'נדה השמאלנית ממורקרת כאן בצהוב זועק. היוצרים שרטטו מבנה ממשלתי אופטימלי, עם ראש-ממשלה שהיא אישה צעירה והומאנית (בגילומה של מירב גרובר), ואפילו עם סגן ראש מוסד ערבי (בגילומו של יוסוף אבו ורדה).

ברובד הערכי, מועברת בדרמה ביקורת ברורה על מערכת השלטון והצבא שלנו: רמטכ"ל שיודע להסתכל על ערבים רק דרך הכוונת (אבי פניני), מנכ"ל משרד ראש הממשלה שדאגתו לאינטרסים פוליטיים באה על חשבון דאגה לחיי אדם (ולדימיר פרידמן), וסוכני מוסד שמשקרים בגסות לראש הממשלה עבור מניעים אישיים. בתוך הדרמה משולבים גם דיוני תקשורת מבוימים בהם השתתפו העיתונאי רונן ברגמן וח"כ מתן וילנאי, ששיחקו בתפקיד עצמם. הדיונים הללו, שעסקו רק בחלק מזערי ממה שחושף הסיפור עצמו, מעבירים ביקורת גם על התקשורת. הדרמה מתיימרת להפיל את הקירות, להראות לציבור מה שקורה בחדרי חדרים, ולהוכיח לו שהוא מוזן בדיס-אינפורמציה.

כל זה טוב ויפה, אך השאלה עולה בשנית: למה לעזאזל נחוץ השידור החי? ובכן, כאן נפער הבור הגדול, אליו צונחת הדרמה מבלי להיחלץ. בתור שותף פעיל בדור הריאליטי, ציפיתי לפן האינטראקטיבי, אך לקהל אין שום יד במבנה העלילה. התסריט סגור עד הקטן שבפרטים וכתוב עד המילה האחרונה, מה שהופך את "בזמן אמת" לסוג של תיאטרון. כמו תמיד, מאבד התיאטרון את כוחו כשהוא עובר למסך הטלוויזיה, מפני שהוא מאבד את יתרונו העיקרי – ממדו הבלתי אמצעי. הקהל קיבל בסופו של דבר מוצר טלוויזיוני שזהה מבחינתו למוצרים אחרים, אך עמוס בתקלות טכניות, בעיות תזמון ונשיפות בלתי מכוונת ומחרישות אוזניים אל הנק-מייקס של השחקנים.

ברובד הטלוויזיוני גרידא, עשויה "בזמן אמת" באופן כה רעוע עד שמטרתה החשובה מתמוססת אל תוך 80 דקות של שעמום טהור. היה כאן ניסיון של זונדר וענבר להתכתב עם גל הריאליטי, אך בדור הריל.טי.וי, לא ברור כלל איך חשבו שם ברשת שצמד המילים "שידור חי" עוד מרטיב למישהו. הרי כל מהדורת חדשות היא סוג של שידור חי, ושם עוד מדובר באירועים אמיתיים של ממש. בדרמה הזו, השידור הישיר רק קשר את ידיהם של היוצרים מאחורי הגב, עיקר אותה מכל יתרון שמציע המסך הקטן, והפך אותה לבדיחה משעממת ולא מחודדת. אתם מוזמנים לרשום מונח חדש במילון: דיס-טלוויזיה.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully