הארץ המובתחת

אם עד לפני רגע עוד ניסיתי לגבש את עמדתי בנוגע לעשייתו הקולנועית של עמוס גיתאי, אז הצפייה בסרטו החדש ביססה אותה סופית: אני רוחש שנאה עזה לכל יציר כפיו. "הארץ המובטחת", שלקרוא לו "סרט" יהיה בגדר מחמאה, הוא בזבוז כואב של סרט צילום. הנה מצאתי הזדמנות מצוינת להתחבר לישראליות העממית הטמונה בתוכי – חוסר פרגון לעמוס גיתאי – ואני מסתער עליה כמו פועל בניין רעב על מנת שווארמה נוטפת טחינה.

אני מצטרף בזאת אל מרבית עמישראל, שלא סובלים את עמוס גיתאי. אז מה אם הוא אחד הבמאים הישראלים המצליחים ביותר באירופה. אז מה אם הוא זכה השנה בספרד בפרס קרן כריסטובל גברון על תרומתו לקולנוע העולמי. הסבל שלנו מהקולנוע שלו חזק יותר מכל הפרסים שביבשת. כאן, כמו בהרבה מקרים, אנחנו צודקים והעולם טועה.

הדחייה שעורר בי הניסיון הקולנועי של "הארץ המובטחת" היא מלאה ואינה ניתנת ליותר מפרשנות אחת: זה אחד הסרטים הגרועים ביותר שנתקלתי בהם. ממש כך, חד וחלק וללא עוררין. סרטים מרגיזים עד כדי כך פגשתי רק מעט, וגם חלק ניכר מהמעט הזה נושאים את חתימתו של אותו הבמאי. אגדיל ואומר שאפילו "משהו מתוק", הסבוניה הקולנועית מבית היוצר של דן תורג'מן, היא יצירה שלמה יותר מזו האחרונה של גיתאי. ככה, בקלות כזו, החמאתי לבמאי סוג ז' על גבו של יקיר פסטיבלי הקולנוע באירופה. מדוע? מפני שהדבר היחיד המכעיס יותר מסתם סרט רע, הוא סרט רע בעל יומרה. ולאדון גיתאי יש יומרנות בלתי מכוסה בריכוז הגבוה ביותר שראיתי.

"הארץ המובטחת" היא כמו תמיד ארץ ישראל, שמובטחת הפעם לצעירות מזרח אירופאיות הבאות אליה לחפש פרנסה, ומוצאות בה עבדות. הסיפור הכללי עוקב אחר קבוצת הנשים הנסחרות ארצה, דרך נדודיהן בין בתי-בושת לאורכה של המפה, ועד סוג של יציאה אל החופש. זהו. הרבה יותר מסיפור כללי אין כאן.

גיתאי מוותר על סידור הרצף העלילתי, עיצוב הדמויות ועיבוי הקונפליקט, דבק בגישה שהפכה להיות שפתו הקולנועית, ומניע רצף של אפיזודות-מפגש סמי-דרמטיות ארוכות ונטולות פואנטה: הבנות מוברחות דרך מצרים, הבנות נאנסות ע"י בדואים במדבר סיני, הבנות מועברות למועדון באילת, הבנות נאנסות ע"י ישראלים, הבנות מועברות למועדון בצפון-הארץ, הבנות נאנסות ע"י רוסים וערבים. אין מה לומר, תושבי ישראל חיים בדו-קיום רק לצורכי פשע, ואיזה כיף שיש לנו את גיתאי שיחשוף בפנינו את הנקודה הזו בפעם המיליון וארבע, ובצורה משעממת כל כך.

יציאתו של הסרט באותה השנה יחד עם "אור" של קרן ידעיה, היא כמעט אירונית. כאילו דווקא בשנה בה בחר גיתאי להתעמת עם נושא הסחר בנשים, הגיחה במאית צעירה, וביימה סרט ביכורים העוסק באותו נושא, ויכולה לעשות לו בית-ספר. זכייתו של "אור" בפרסים נחשבים בפסטיבל קאן 2004, בטח זורה מלח על פצעיו של גיתאי, שהיה עד לא מזמן הבמאי הישראלי היחיד שהתארח בפסטיבל. ידעיה מטפלת בנושא המורכב ברגישות ובאינטליגנציה. היא מציגה מקרה פרטי כמשל למצב קולקטיבי, ומשקיעה את כל כוחו של הסרט בסיפור שלה, אם זה בעזרת המשחק המדויק או בשימוש המוצדק בצילום לא קונבנציונאלי.

גיתאי לעומתה, מטפל בנושא בחוסר רגישות מקומם, ובוחר בדרך מעניינת לתאור המורכבות – הפשטה. אין דמויות בסרט, אלא חבורת ניצבים חסרי אפיון וצבע. אין דיאלוגים ממשיים בסרט, רק בליל של דיבורי סרק. כשכן מתנהל סוג של דיאלוג, הוא משוחק כה רע, עד שמתעורר געגוע לסצינות השתיקה הממושכות. אין התרחשויות עלילתיות בסרט, אלא מעין סימונים של התרחשויות. למעשה, ב"הארץ המובטחת" יצר גיתאי סימון של סרט.

יותר מפעם במהלך הצפייה תהיתי ביני לבין עצמי בבלבול איום: מה לעזאזל הולך פה? זו חייבת להיות הלצה! אולי גיתאי מהתל בי? יש סיכוי שמדובר בעיבוד סטריאוטיפי של המציאות שמטרתו סאטירה על דרך הגדרת המציאות של הצופה? הרי זה גיתאי, זה אמור לטלטל את עולמי התרבותי. אולי השתבשה ראייתי, והגיעה העת למשקפיים?

אך לא אצלנו הבעיה, אלא אצל יוצר הסרט. "הארץ המובטחת" לוקה בסימבוליזם זול ובריאליזם לא ריאלי, שלא מצדיק לרגע את הצילום הכאילו-דוקומנטרי. לא ייתכן שאנשים שאוהבים קולנוע ישבחו את הסרט הזה, כי זה באמת סרט רע. אם יהיו כאלה שיהללו, זה רק מפני שמדובר בבמאי מצליח מאוד בזירה הבינלאומית, שהפך למלך האיכות הפילמאית הישראלי. אני צועק בזאת קבל עם ועדה: רבותי! המלך הוא ערום!