גומרים הולכים

הפרומו שהבטיח ש"במדינה מושלמת שבה משלמים בזמן ולא מתעללים בחלשים רק כי הם כאלו, לעמנואל רוזן לא היתה עבודה", התגלה כצ'ק ללא כיסוי. מי שניזון אמש רק מצפייה ב"זה הזמן" שעלתה בערוץ 10, עלול היה להסיק את המסקנה הפוכה, לפיה אין יותר מחדלים רציניים. פרס הנון-אייטם מגיע לכתבה המקושקשת על ארגון גני הילדים הפרטיים בישראל, שבה לא היה ברור בכלל מי אשם, במה, ואת מי זה אמור לעניין.

"זה הזמן עם עמנואל רוזן" מתיימרת להצטרף לגזרה המפונפנת של תכניות הדוקו-אקטיביזם מז'אנר ה"איזו מדינה". באופן מביך למדי, באחד האייטמים רואיין ראש מועצת רמת השרון על רקע שיר ארץ ישראלי נוסטלגי, בסצנה שכמו נלקחה היישר מאחד הפרקים האחרונים של "בולדוג". אבל מה שאמור היה להיות תכנית העוסקת בקשר בין הון לשלטון ובעניינים שעל סדר היום, מסתמן יותר כחומר לסמול טוק סימפטי בערב יום שישי, ומתחרה בקולגות בעיקר בכמות הכתבות.

לפחות שמונה (!) אייטמים ספרתי במהלך שלושת רבעי השעה ברוטו בה התנהלה התוכנית, אבל ייתכן שפספסתי משהו כשמצמצתי. רוזן שטח בפני הצופה נתונים בקצב סטקאטו של מטרונום שהתחרפן בנושאים מגוונים שנוגעים ברוב התחומים הקיימים - איכות הסביבה, איכות השלטון, איכות הצבא, איכות גני הילדים, איכות התקשורת וכו'. כל אלה פלוס הפינה האהובה - מצעד האיוולת. מה שנקרא – תוכנית תחקירים בכיף שלו.

למעט הרגע בו מרססת פעילת שלום את צמד המילים "זה הזמן" על חומת המגן (באייטם שעוסק באמצעי הלוחמה שצה"ל מפעיל כנגד כתובות גרפיטי), זנח הפרשן הפוליטי את הציניות החביבה שלו לטובת רצינות תהומית ואנקדוטלית. האם באמת היה צורך בתחקיר כדי להלשין לציבור שנבחריו נהנים גם מכניסה חינם למשחקי כדורגל? ושחלק מהם אפילו מספסרים בהם??? לא פעם ההתמקדות בזוטות הסיחה את הדעת מן הבעיה עצמה, כמו במקרה של ההתנצחות המיותרת בנוגע לנוף הנשקף משכונה מגודרת לעשירים שמתוכננת להבנות על חוף הים. בשורה התחתונה, השכונה כנראה תיבנה. או שלא. בניגוד לגיא מרוז שנהנה ממעמד הטאלנט המשפיע וללהט הבוער שמציג מיקי רוזנטל, עמנואל לא נראה כמו אחד שזה ממש מזיז לו. גומרים הולכים.

חלק מהאייטמים אפילו לא נראים כמו טלוויזיה. למשל כשהגברת מרים מזר מסרבת לשוחח עם רוזן באינטרקום בתואנה שכולם ישנים, למרות שלדבריו הרגע נכנסה לבניין ומנוע הרכב עדיין חם. בטלוויזיה ובתכניות המתחרות, נהוג לצלם כאלה דברים. אין מה לומר, הלכה הציניות, התפוגג העיתונאי, נשארה רק הפומפוזיות. מסתבר שלא כל גבר בעל מבנה גוף בריא יכול להיות בולדוג או בולדוזר, גם אם ניחן בפאסון של "הכל קטן עלי".

למרות שעמנואל מתעקש לחזור על המנטרה שישראל התדרדרה למקום ה- 26 ברשימת המדינות המושחתות, חפיפניקיות עיתונאית שכזאת אפשרית כנראה רק במדינה בה הכל מושלם. אבל מה אני יודעת, יכול להיות שאני סתם פסימית. אחרי הכל - הרשות הפלסטינית ממוקמת במקום ה- 108! מה שמותיר את הקושיה בעינה – איך זה שלעמנואל עדיין יש עבודה.