ניו יורק - פתח תקוה

לפני שבועיים, קיבלתי הזמנה לפסטיבל סרטים בניו יורק. אני ואשתי החלטנו שזאת ההזדמנות לבתק את בתולינו מחדש. לנסוע לשלושה וחצי ימים לניו יורק ולהשאיר מאחור את הילדים. יש לנו ארבעה מהם, עם אופציה להרחבה, ועד היום הם לא בילו לילה אחד בלעדינו. כן, הבנתם נכון, יחסי המין שלנו הם נדירים כמו אצל דובי פנדה בשבי, ובדרך בכלל ברקע אפשר לשמוע מהסלון את שיר הפתיחה של בוב הבנאי שמחזיק את הילדים חמש דקות מלאות מרוכזים בחדר אחר. בקיצור, לנערות ליווי יש יותר משחק מקדים בחיים מלנו.

אנחנו מבטיחים לעצמנו לנצל את שלושת הימים בניו יורק עד תום. לא לחשוב על הילדים, לא לבכות, לא להתגעגע. לחזור להיות מה שהיינו פעם כשהיינו צעירים, פרועים, מטורפים. אנחנו אפילו חושבים ללכת עד הסוף ולצאת מהבית עם חולצה שלא פלטו עליה מטרנה.

החלטנו לא לחסוך, ובחרנו לטוס במחלקת עסקים. ההבדל בין מחלקת עסקים לרגילה הוא עצום. במחלקה הרגילה הכסאות צמודים מדי, הדיילת עוברת ולא שומעת את הבקשות שלך ולידך מתיישב חרדי שלא מאמין בניקוי יבש או בשיננית ועל כן מריח כמו לונדון במאה ה-13 בעת מגיפת הדבר השחור. במחלקת עסקים הכסאות צמודים באותה מידה, הדיילת אותה דיילת והחרדי אותו חרדי, רק טיפה יותר עשיר. מה שאומר שההבדל הוא בווילון שמסתיר אותנו. מי לא חולף ליד הוילון המסתורי הזה בדרך לשירותים ולבו נחמץ. מה הם עושים עם האלף דולר יותר שהם שילמו? איזה אוכל מגישים שם? עצם הידיעה שמישהו בצד השני של הווילון מקנא בך, שווה לטעמי הרבה יותר מאלף דולר.

מעל האוקיאנוס האטלנטי האישה מגלה סימני שבירה ראשונים. אנחנו בחברת תעופה טורקית, ומאחורינו ילד מוסלמי קטן מתחיל לבכות ולצרוח. אחרי שלוש שעות של בכי רצוף הוא מקבל התקף עוויתות ומשלשל. אמו לא מצליחה לפתור את הבעיה, וכשהדיילת מנסה לגשת ולעזור לה, הוא מקיא על שתיהן. בשלב הזה הגעגועים אוכלים אותנו. הוא כל כך מזכיר לנו את הבית, והאישה מתחילה לבכות. "אם לא היינו הורים כל כך גרועים", היא אומרת לי, "עכשיו הילדים שלנו היו איתנו, מקיאים עלינו ולא היינו צריכים להקשיב לבכי של ילד זר".

אנחנו נוחתים לאחר יום וחצי של טיסה רצופה פלוס קונקשן, וכמו כל הישראלים שמגיעים לניו יורק, גם אותנו מעסיקים מיד שני דברים. הראשון הוא כמובן שופינג. הישראלי יבלה את מרבית שעות היממה בחיפוש אחרי האטרקציה שפרסמה את העיר בכל העולם, סייל טוב על קרם לחות טרופיקנה.

אמא שלי, שחזרה מניו יורק לפני שלוש שנים, עד היום לא מפסיקה לדבר על אסון התאומים שלה. היא קנתה חולצה לדוד שלי מושיקו, ויומיים אחר כך גילתה את אותה חולצה בסייל מול מרכז הסחר העולמי. היא שמרה את שתי החולצות ואת שתי הקבלות ותלתה אותן בכניסה לחדר השינה שלה. הם אמורים להזכיר לה את הכלל הישראלי החשוב ביותר בקניות, שאין דבר כזה המחיר הכי נמוך. תמיד יש מישהו שימצא משהו זול ב-25 סנט ויוציא אותך פראייר.

העיסוק השני של הישראלי בניו יורק, ולמעשה גם בשובו הביתה הוא עניין הג'ט לג. כמו תורת הקוונטים, וחישובי מזג האוויר של תורת הכאוס, מעטים האנשים על פני כדור הארץ שמצליחים להבין את חישובי השעות של טיסה לארצות הברית מישראל. מצד אחד אתה מרוויח שעות בכיוון אחד ומפסיד בכיוון שני. אם תוסיף לזה נחיתה לקונקשיין בארץ אירופאית עם שעון חורף, ולעולם לא תוכל לדעת מה השעה והאם אתה אמור להיות עייף כרגע או לא.

ככה אתה מוצא את עצמך הולך בשדרה השישית בחיפוש אחרי בובת ברבי עם נעלי עקב לילדה מספר שלוש, השעה שתיים וחצי בצהרים ואתה מת מעייפות. כמובן שאין שום קשר לעובדה שאתה הולך כבר שמונה שעות רצוף וסוחב על עצמך שקיות במשקל שגדול מהאפוד והמאג מהטירונות, העייפות שלך אתה מסביר לאישה, קשורה לג'ט לג. עכשיו מבחינתך אחת בלילה!! וכן הזיקפה הזאת, היא לא בגלל הבלונדינית שעברה לידי הרגע עם חזה בחוץ במחשוף שנקרא "בואי נסתיר שתי פטמות וזהו", לא ולא. הזיקפה הזאת מותק, היא זיקפת הבוקר שלי. היא באה בשתיים בצהרים, אבל זה מסימניו הברורים של הג'ט לג.

אנחנו עוצרים למנוחה בפארק המקומי. שם, בסנטרל פארק, אני מבחין בחיית המחמד המקומית. הסנאי. בארץ יש לנו חתולים שקופצים מפחי אשפה בלילה, בהודו פרות מלחכות מוניות ברחוב וכאן יש להם סנאים. להבדיל מרוב בני האדם, אני מתעב סנאים. הם בכלל לא חמודים בעיני. מה זה בעצם סנאי? חולדה שתקעו לה מחזיק מפתחות בתחת. האישה מביטה בהם בהערצה. תחשוב על הילדים. תחשוב איך היו שמחים להיות כאן איתנו עם הסנאים. אני חושב, ומיד מדמיין את עצמי עם ילד בוכה שסנאי שם לו ביס בזרת. שני אחיו בצד מתפוצצים מצחוק, וקשה שלא להבין אותם. אני יודע שאם סנאי היה מוריד לאחי חצי אצבע, בכל פעם שהייתי עצוב הייתי חושב על הרגע הזה וחיוך היה מציף את פני.

בפארק אנחנו פוגשים את הסלב של הטיול שלנו. לא תאמינו, פגשנו את השחקן ששיחק את האבא בסדרה המיתולוגית אלף. כן, כן. ווילי, שגידל בביתו חייזר, עדיין בחיים. הוא הולך בניו יורק ברחוב ואנחנו עוברים על פניו. יש לנו כמה שניות להחליט, מדברים איתו כן או לא. ואם מדברים איתו מה אומרים לו, היית ווילי מצוין? בפעם ההיא שמנעת מאלף לאכול את החתול הרגשתי צמרמורת? בסוף לא התאפקתי הסתובבתי וצעקתי באנגלית: "תעשה לי ילד ווילי". מיד אחר כך האישה פרצה בבכי. המשפט האחרון הזכיר לה את הילדים שעשיתי לה והשארנו בארץ. ואז היא חשבה על אלף, שהוא קטן חמוד ושעיר בדיוק כמו הקטנה שלנו, והבכי התגבר.

לא היתה ברירה, וכדי לשפר לה את מצב הרוח ירדנו לראות את המקום הכי מעודד בניו יורק. הגראונד זירו. איך אפשר להיות עצוב במקום שבו מתו כמעט 3,000 בני אדם שלא הכרת ולא היה אכפת לך מאף אחד מהם? ובכן תרשו לי לחסוך לכם נסיעה של 20 דקות במונית. במקום שבו היו התאומים יש עכשיו בור גדול. זה מה שקורה אחרי שמפילים שני בניינים גדולים, לא נשאר מהם שום דבר. בור גדול כזה ניתן למצוא בכל מקום בארץ, שבו בונים קניון, אפילו בפתח תקוה. תחסכו לעצמכם את המבוכה ואת הג'ט לג סעו לפתח תקווה ותדליקו נר לזכרם של הכבאים.

בחזרה למרכז של ניו יורק, בטימס סקוור, בלב של הלב של ההוויה הניו יורקית הגיעו אלינו הבשורות האיומות מהארץ. אחותי התקשרה וסיפרה לנו שהיא וחבר שלה הלכו לסרט, וביציאה מישהו אמר להם שעוזי חיטמן מת. היינו בהלם. לא ידענו מה להגיד. איך, איך אחותי יכלה לחזור לחבר הדביל הזה שלה? היא לא רואה מה הוא עושה לה? חמישה ימים אני לא בארץ והיא עושה את השטות הכי גדולה של החיים שלה. ישבנו בשדרה החמישית בבית קפה ועכשיו אני פרצתי בבכי.

בלי שנרגיש חולפים שלושה ימים. בשעה שש שעון ניו יורק, כשעל פי שעון טורקיה אנחנו באמצע הלילה, אנחנו עולים על המטוס וחוזרים לארץ. בתור מקיא עלינו ילד חרדי קטן. שנינו פורצים בבכי. הילדים. כל כך חסרים לנו הילדים.