שישה מיליון זה עדיין לא כסף

הדבר המעניין ביותר בהקרנת הסרט "המפלה" (או "השקיעה") אשר בה נכחתי בהמבורג, היה רחוק מלהיות הסרט עצמו. הסרט, פשוטו כמשמעו, אינו טוב מספיק. הדבר המעניין ביותר היה הקהל: הקהל היה נסער, שטוף דמעות לעתים, מזועזע. אלא שהתגובות האלה, המקובלות כשמדובר בסרט על מלחמת העולם השניה, הפכו למדאיגות כאשר התברר כי הסצנה המסעירה הציגה התרחשות שונה במקצת ממה שהייתי מצפה. על המסך הוקרן החלק בסרט בו היטלר הורג, במו ידיו ממש, את כלבתו האהובה בלונדי. חלק מן הקהל לא יכול היה לעמוד בזוועה והסיט את עיניו. אותי תקפה בחילה.

עופר אדרת (ראו לינק) חושב שהסרט הזה הוא "סרט מעניין, ייחודי וסוחף", אך גם מסוכן, עקב החשש להערצת היטלר על ידי הנוער הגרמני הפותה. עוד הוא משתאה על הקלות שבה הוא נתקף רחמים על היטלר וגורל המפלגה הנציונל-סוציאליסטית, ואולי אף מזדהה ומבין. ובכן, ראשית, הסרט אינו טוב, מבחינה קולנועית גרידא. הסרט ארוך מאוד, שלא לצורך, הבימוי שלו מגמתי באופן ילדותי ובעיקר, המשחק בו הוא מגוחך עד גרוטסקי, אם לא פתטי.

בגילומו של ברונו גץ הופך היטלר לזקן חביב, אך פרנואיד רוטט מפרקינסון. בגילומה של אלכסנדרה מאריה לארה מוצגת המזכירה כסחבה תמימה ומלאת דמעות, ואילו אווה בראון הופכת תחת ידיה האמונות של יוליאנה קוהלר לשיכורה הוללת וקלה להשגה. על כל אלה אפשר לסלוח, סרטים גרועים מוקרנים באלפיהם ברחבי העולם, וגרמניה בהחלט לא נשרכת מאחור.

אי אפשר לסלוח על הסכנה שגלומה ב"המפלה". הסרט הזה לא מסוכן בגלל שהוא מציג את היטלר באור חיובי, למרות שגם כאן טמונה סכנה. הסרט מסוכן בעיקר כיוון שהוא סממן לתופעה גדולה הרבה יותר, גדולה מהערצת היטלר בחברה הגרמנית ובאירופה בכלל. הסרט הזה לא נעשה רק על מנת להציג את היטלר כבן-אנוש, או כדי להראות תיעוד מדויק של הימים האחרונים בבונקר. הסכנה, למרות מה שעופר אדרת חושב, לא טמונה כאן.

הסרט הוא שלב בתהליך הסטת האשמה הגרמנית. הסרט הזה מאפשר לעם הגרמני להצהיר על עצמו כקורבן נוסף של מלחמת העולם השניה. הסיבה שאין שום אזכור בסרט לרצח יהודים, הומוסקסואלים, צוענים, קומוניסטים, נכים וכו', היא שבסרט הזה אין מקום לעוד קורבנות מלבד העם הגרמני. הסרט עוסק בברלין המופצצת, בילדים המתים למען המטרה הגדולה, בשוכני הבונקר שבו מופסקת המסיבה בצורה אכזרית באדיבות הפצצות בני הברית המרושעות.

לעם הגרמני נמאס לחיות עם כתם הרוצחים של מלחמת העולם השניה, והם לא מבינים מדוע העולם לא מוכן לשכוח להם את התקרית הלא נעימה הזו. מלחמת העולם השניה הכתימה את העם הגרמני, את השפה הגרמנית, את הרוח הגרמנית, כתם עקשן ומכוער שלגרמנים נמאס לחיות איתו. עתה הגיעה השעה, לדעתם, שנתחיל לראות גם אותם כקורבן.

גרמניה נמצאת בבעיה. כביכול, היא אחת הדמוקרטיות הגדולות בעולם. ככזו, היא מחויבת להגן על זכויות האזרח והאדם בכל מיני מקומות ברחבי הגלובוס. לכן כאשר הן מופרות, לדוגמא (שרירותית) ברצועת עזה, גרמניה מרגישה מחויבת להגיב. עד כאן הכל בסדר, גם אני מרגיש צורך להגיב. אלא שגרמניה נתקלת ב"טיעון השואה". תמיד אפשר לשחרר תגובה בסגנון: "כן? אתם מדברים? לכם אין זכות דיבור, גרמניה יצרה את המפלצת הנאצית". לגרמניה ולגרמנים נמאס מזה, והם רוצים להסיר את הכתם. זאת ניתן לעשות על ידי הצגת הגרמנים כעוד קורבן אומלל של מציאות נוראה. והנה מגיע "המפלה" ומציג את ילדי גרמניה, את יושבי הבונקר ואולי אפילו את היטלר כקורבנות. כך, מסירה מעליה גרמניה הנוכחית את האחריות לפשעיה של גרמניה של 1933-1945, והופכת חופשייה ונקייה.

בניגוד לאחרים, אין בי רחמים על ששת ילדי משפחת גבלס המכובדת. אין בי רחמים על ילדים גרמנים שטופי מוח בני שתים-עשרה המפוצצים בגבורה טנקים רוסיים לפני שתופסים אותם והורגים אותם. אין בי רחמים כלפי אותו זקן רוטט ומבוהל הוא היטלר בסרט. בגרמניה של מלחמת העולם השניה היו שתי אופציות: או להיות אמיץ בצורה בלתי נתפסת, תוך סיכון חייך וחיי הקרובים לך, או להיות חלאת אדם מרושעת. רובו המוחלט של העם הגרמני בחר באופציה השניה.

בספרי ההיסטוריה כבר הוכח שבמקרים מסוימים בהם אינדיבידואלים מהעם הגרמני עמדו מול המכונה הנוראה – המכונה נעצרה (לדוגמא, נשים גרמניות שהצליחו למנוע את שליחת בעליהן היהודים לתאי הגזים, או חיילים גרמניים שסירבו להשתתף בהשמדה והועברו לתפקידים "נוחים" יותר או שוחררו). החיים הם לא שחור ולבן, אבל במלחמת העולם השנייה היתה חלוקה די ברורה של אשמים ושל קורבנות. העם הגרמני היה שייך לקבוצה הראשונה. נכון, המוני גרמנים סבלו ומתו, אך בל נשכח, ובעיקר כדאי שהגרמנים לא ישכחו - הם העלו את היטלר לשלטון בצורה דמוקרטית, מבחירה. הם הלכו אחריו בלי פקפוק ובלי תהייה ובשירותו רצחו מיליונים. לו היה קם העם הגרמני כולו ומסרב, מלחמת העולם השנייה והשואה היו נחסכות מאיתנו.

אני לא מתכוון לטעון שהעם הגרמני הנוכחי אשם. לא. היום, יש מעט אשמים בגרמניה. אבל, ממדינה בה כמעט כל הפושעים הנאציים שוחררו תוך שנים ספורות וחזרו לנהל את המדינה, ממדינה ששבה להיות מן החזקות בעולם זמן קצר אחרי שהסתיימו הזוועות, ממדינה שעד סוף שנות השישים לא לימדה את מלחמת העולם השנייה בבתי הספר, ממדינה שעדיין לא פעלה נגד חברות כמו סימנס או פולקסווגן, שרצחו יהודים כדי לבנות מכונות טובות יותר, ממדינה כזו אני מצפה לאחריות.

גרמניה של היום התאוששה כלכלית, מדינית, חברתית וצבאית ממלחמת העולם השניה. מלבד האחריות שהעולם מתעקש להדביק לה – לא נותר דבר מזוועות המלחמה ההיא. עתה הם מבקשים לבטל את האשמה ואת האחריות ואת זאת איני יכול לקבל. סרט על השואה אשר נקי לחלוטין מכל זוועה שהשלטון הנאצי חולל הוא סרט שנועד לסתום לעולם את הפה ולהחזיר את הברק לעיניים הגרמניות. על הברק הזה להתעמעם באפלוליות של קבלת אחריות וענווה.

סרט על מלחמת העולם השניה שאינו מציג קורבנות מלבד אלו הגרמנים, הוא סרט מוטה בצורה מסוכנת הרבה יותר מהערצת היטלר. הוא נושא בחובו את תחילתה של שכתוב ההיסטוריה, אי נטילת האחריות ואולי אף הכחשת השואה. אנא, הביאו את הסרט הזה לארץ, ראו אותו, ותתחילו לשלוח מכתבים לשגרירות גרמניה. אפילו ליהודים מותר לשכוח לפני שהגרמנים שוכחים.