בואו נגיד שסרטי אימה הם ממש לא כוס התה שלי. כל ז'אנר ה"אימא'לה איזה פחד" לא עושה לי את זה, והסיבה המרכזית היא שאין לי שום חשק לשבת באולם הקולנוע כשכפות ידיי מכסות את עיניי המבועתות; בתנוחה הזאת אני יכולה לשבת גם בבית, מול החדשות נניח. אבל "ים של פחד", למזלי הטוב, הוא לא ממש סרט אימה, ולמרות שאבותיו היחצ"ניים סימנו אותו כ-"דרמה/אימה", ישבתי מולו בעיניים פקוחות לרווחה לאורך 79 דקותיו ולא הרגשתי צורך אפילו למצמץ. העובדה הזאת, אגב, לא עושה אותו מיליליטר אחד פחות מותח, ובשורה התחתונה גם לא פחות מסרט מצוין.
התסריט של "ים של פחד" מבוסס על סיפור אמיתי, תרחיש אירועים שמגיע למיצוי מלא בשש מילים בול: אוי אשתי היקרה, שכחו אותנו בים. ביותר משש מילים, זה נשמע ככה: דניאל (דניאל טראוויס) וסוזן (בלנשרד ריאן) הם בעל ואישה שנסעו לחופשת צלילה ונשכחו בלב ים, שם הם נאלצים לחכות למושיע, כלומר לסירה שהם מקווים מאד שעדיין מחפשת אותם. את הזמן הארוך הזה הם מעבירים בחברתם המפוקפקת של כרישים, מדוזות ושאר שוכני מעמקים. ניסיונות ההישרדות של הזוג בתוך האוקיינוס האינסופי שמקיף אותם הופכים לנואשים יותר ויותר ככל שחולף הזמן ומסתבר שאיזה סירה ואיזה סנפירים, אף אחד לא שם לב שהם נשכחו הרחק מאחור.
הערך המוסף הדרמתי של הסרט, מעבר ל"הצילו הצילו" המתבקש, היא מערכת היחסים הטובעת של דניאל וסוזן, שגם לפני חופשת הצלילה לא הזיק לה איזה גלגל הצלה קטן. דמיינו את הריב האחרון של אימא ואבא (או שלכם עם בני זוגכם), והקיפו את הכל בקילומטרים של מים מלוחים. השילוב המקורי הזה יוצר סרט שיש בו אלמנטים גם של דרמה זוגית וגם של סרט אימה-מתח משובח והוא חובק בתוכו רבדים עמוקים (לא עלינו) הנוגעים בעימות בין האדם הקטן לטבע הגדול וכיוצא בזה.
ריח קל של דוקו-דרמה
כריס קנטיס ("גרינד") הוא מי שאחראי לבימוי, לעריכה, לכתיבה וגם קצת לצילום, ביחד עם זוגתו לחיים, המפיקה והצלמת לורה לאו. אפשר לומר שההפקה הזולה (130,000$) שבני הזוג לקחו על עצמם, וגם אולי האג'נדה האומנותית (אבל לא הייתי חותמת על זה) הכתיבו סגנון שהולך ונהיה פופולרי בקולנוע העצמאי (ע"ע "פרוייקט המכשפה מבלייר"). הצילום הכאילו-דוקומנטרי ושימוש במצלמת DV, כמעט נותנים תחושה של סרט תיעודי, ואם לא התוספת האומנותית של הים המדגמן את צבעיו על רקע מוזיקת עולם, אפשר היה לומר שיש כאן יותר מריח קל של דוקו-דרמה באוויר.
"ים של פחד" צולם ללא אפקטים או הדמיות מחשב; כלומר מה שראיתם זה מה יש. ההשלכה המיידית היא שהצלמת (לאורה לאו) הייתה חייבת לעמוד במרחק אפסי כמעט ממלתעותיהם הפעורות של הכרישים ולהמשיך לצלם גם במצבים שהרימו את סכום הביטוח של ההפקה בכמה מאות דולרים. בסופו של דבר, ההשקעה השתלמה: אחרי הקרנתו בפסטיבל סאנדנס נמכר "ים של פחד", והזוג קנטיס-לאו שלשל לכיסיו
2.5 מיליון $, ג'ובה לא רעה גם אם לוקחים בחשבון תוספת סיכון משמעותית.
הסרט עצמו עשוי היטב, ורק נרקומנים של צלולויד עלולים להתבאס מאיכות מצלמת ה-DV הפשוטה. התסריט פשוט ועובד מצוין, בלנשרד ריאן ("החתונה של אחותי", "אקסיד") ודניאל טראוויס (שזהו סרטו העלילתי הראשון) נותנים משחק אמין ומדויק, והים, כהרגלו, יפיוף אמיתי מכל זווית ולצלילי כל נעימה שהיא. בסופו של דבר נדמה לי ש"ים של פחד" הוא סרט אימה לייט, לא סרט שיוציא לכם את הפוליפים מרוב פחד. ככזה הוא מתאים לקהלים מגוונים כמו אימא ואבא, החבר'ה ביום סגריר או אפילו דייט שצריך חיזוק מבחינת המוטיבציה לחבק ("חבק אותי צחי אני מאד מאד מפחדת עכשיו"). הוא משאיר את הצופה עם הרהורים על זוגיות, טבע, כוח, גורל ועוד כל מיני מילים גדולות שלא ממש אכפת להן אם צילמו אותן ב-PD--150 או אף במצלמת כיס תוצרת בית, ומוכיח שוב- לכל מי שעדיין חולם, שאפשר לעשות סרט טוב גם בתקציב צנוע.
לפריקים רציניים של אימה הייתי ממליצה לדלג ולחכות לסרט הזומבים הבא. לכל השאר מובטחת חוויה מהנה וגם מורטת עצבים (אך לא עד כדי פקיעה). ואני באופן אישי, לא נכנסת יותר לים בלי המצופים שלי, למרות שסביר להניח שהכי קרוב לכריש שאני עלולה להיתקל בו, היא חתיכת קקה גולשת בחדווה אל עבר חוף ירושלים, וגם זה, אגב, סיפור אימה אמיתי.
"ים של פחד"/ דניאל טראוויס