אוהל הדוד ג'ו

כתיבת ביקורת טלוויזיה לערב שידורים של ערוץ רוממה, הוא אקט שדומה להשקיית פרח מנייר. שום דבר לא צומח מזה, מלבד יאוש גדול על עצם הימצאו של הפרח המטומטם. הקשר בין ערוץ רוממה לבין כל מה שקורה בטלוויזיה, אבד כבר מזמן. בערך רגע אחרי שהוא הפסיק להיות הערוץ היחיד שלנו, והתעקש כל כך להמשיך לעבוד באותה מתכונת בדיוק. הביקור הארוך שערכתי בערוץ 11 בממיר בערב שישי האחרון, עלה לי בבריאות כמעט, והותיר אותי עם אותה מועקה שנרכשת בביקור בבית-אבות: ניתוק מלא מהמציאות העכשווית, אווירה כבדה של סוף אינסופי, דיאלוגים מביכים, הרבה חיוכים מזויפים שמסתירים צער עמוק, וריח חריף של מוות המדגדג בעצבנות את הנחיריים.

ביום שישי כמו ביום שישי, מנסה ערוץ רוממה לכייף לעם תשוש הנפש, ולתת לו קצת "בידור", אך בתוך הערב הרב של ריחות המנטה והאלוף במיל' דורון אלמוג משתף וננסי ברנדס מהגג על אוננות ברומנית של אתר בנייה, מה שמצטבר הוא ערב הווי שגרתי בביה"ח הגריאטרי בפרדס-חנה. לא ברור כלל מה עושה הערוץ הממלכתי עם כספו של משלם המסים, אלא אם כן קרזול תלתליו המיקרוסקופיים של יהורם גאון באמת עולה הון תועפות. חשבתי שאני מחושל. אחרי שהוכרחתי ללגום הרבה חלב טלוויזיוני חמוץ, חשבתי שאוכל להתמודד עם כל דבר. חשבתי - אבל ערוץ רוממה הצליח לשבור אותי כמו בייגל פריך.

הסיוט התחיל בערך ב-19:00. תופתעו, אבל ביקום התת-קרקעי הזה עוד קיימת חיה העונה לשם טוק-שואו. ולא כזה עם מנחה רגיש שמביא בשיחות אחד-על-אחד, אלא כזה שמכנס פאנל הזוי ומעורער להסתופף על ספות מעור תעשייתי, ולדבר על כלום במשך יותר משעה. מיכל זוארץ, דגיגה שהיתה מתייבשת למוות אחרי שניה מחוץ לבריכה של רשות השידור, אירחה תחת יריעת האוהל של "שישי עם מיכל" את הטרנסקסואלית ענבר פאר שדיברה על תקופת היצאנות שלה, טובל'ה חסין השרוטה שהציגה קולקציה חדשה, אחת יוצאת "סוף הדרך", אחת שחקנית תיאטרון, פעמיים ראפר עילג בשם צ'ינו, וכתריסר נערות אנורקסיות שרוצות להיות דוגמניות-על.

החיוך הגס ורחב השיניים של זוארץ, די בו כדי לגרום לי לבעוט במקלט עד שייכבה לעד. כמו דיילת מכירות בסופר-פארם היא פורשת אותו לרוחב פרצופה, ולא מורידה אותו לרגע, אפילו כשזהבה בן מגמגמת על הידרדרותה הכלכלית. "למזלי אני אישה חזקה, ואני מתחילה עכשיו את הכל מהתחלה" אומרת זהבה. "וואו! אני חייבת לנשק אותך אחרי משפט כזה!" צוהלת זוארץ, ומדביקה לה נשיקה מחויכת. עת מתחיל "יומן", אני מקושש את שארית התיאבון שלא איבדתי, ופורש לארוחת שישי משפחתית. בסביבות 21:00 אני חוזר למסך לטובת "שישי בגאון" בהנחייתו של הקזבלן הלאומי. כבר עונה שלישית, וזו הפעם הראשונה שלי. מספרים שמתישהו במרץ 03' הוא עשה יותר רייטינג מ"פספוסים", וגרם לשילון להתחנן לעוד. נו, אז אולי ליהורם יש באמת יותר כבוד?

איפה כבוד, איפה. בשביל כבוד צריך לעבוד. ליצור אייטמים חדשים, ולא להרכיב הומאז' לארכיון רשות השידור. כאילו לא עייפנו מפטפטת ריקה, גם גאון מגיש טוק-שואו מיושן, ועוד מעמיס על הכל אורח נוסטלגיה מעייפת. התוכנית של הערב צולמה כמחווה לעיר נתיבות, וגם אותה אכלס פאנל סיוטי: אורלי לוי על שאיבות שומן, שמעון בוסקילה על היציאה מהסמים, שלומי שבת עם חוויות מקיסריה, וג.יפית שהתחפשה לשייח' מוסלמי שעיר. לא יודע אם בטעות או במכוון, גם אצל גאון שיא התוכנית היה ראיון חושפני עם זהבה בן. "למזלי הגדול אני חזקה, ויש לי כוח להתחיל הכל כאילו... מהתחלה" היא אומרת שוב. "כולנו אתך זהבה!" צוהל יהורם, ומדביק לה בוסה.

בשעה 22:30 כיביתי את הטלוויזיה. את "ריח מנטה" אני כבר לא אראה עד הסוף בעד שום מחיר שבעולם. אני מביט במסך החשוך, ומרגיש כבוי. אין שום דבר מעניין לומר על מה שראיתי עכשיו. אפשר רק לשאול "מדוע", אבל גם זה יהיה בזבוז. ערוץ רוממה מקיים תוכניות כמו "שישי עם מיכל" או "שישי בגאון" ממניעים שאין טעם להתחיל לנסות להתעניין בהיגיון שמאחוריהם. זה ככה, ממש כמו שפחי העירייה הם ירוקים וכמו שתלושי האגרה עדיין נשלחים לביתכם. אין ניסים ונפלאות.

הדבר המפליא היחיד בערוץ, להוציא, כמובן, את שלוש השערות של עמנואל הלפרין, היא כנראה הסברה שמספר נכבד של אנשים יושבים איפשהו מרצונם החופשי, וצופים בו. לא יודע בדיוק כמה אנשים, אבל כנראה מספיק כדי שעשרות המושבים באולפני רוממה יתמלאו בקהל של ממש, וטכנאי רשות השידור יופרעו מהפסקת התה והפתי-בר הנצחית שלהם. בזמן שאני האפרתי על הפוף וקמתי לבכות עם עצמי במטבח מייאוש אחת ל-4 דקות, מישהו צפה בשעמום הזה מרצונו, הגביר ווליום וזימר בקול כשהיו שירים, ואולי אפילו קרא לאישתו שתבוא לראות את הילד העיוור הזה שיודע את כל התנ"ך בע"פ. זה, רבותיי, לא יאמן. על זה צריך לעשות טלוויזיה.